טוב,אז הנה הפרק השלישי בטרילוגיה:
היו לנו כ7 חודשים של חופש בין השחרור של הילד האמצעי, לגיוס של הילד הצעיר וקצת שכחנו מהצבא בפרק הזמן הזה.
הצעיר התגייס ביולי 2017 למחזור ששרת שנתיים ו10 חודשים או שנתיים ושמונה חודשים,אני לא יודע אם הקיצור הזה נמשך אחרי שגוייס או חזר להיות 3 שנים כמקודם.
היו לו ציפיות גדולות מהשרות הצבאי,הוא הושפע מאחיו ומכיון שגם הוא יועד לגבעתי הוא רצה להגיע לסיירת.
נחזור קצת אחורה,כתבתי בעבר שלילד היה קשה עם מסגרות,יש ילדים כאלה,יש להם קושי לקום בזמן לבית הספר,להשאר בו עד סוף שעות הלימוד ועוד כהנה וכהנה
והיו לו ולנו הרבה התקלויות עם "החוקים" של בית ספר.
לתומנו חשבנו שכשהוא יסיים את בית הספר ויעבור למסגרת הצבאית יהיה לנו יותר קל.
אז חשבנו,בפועל קרה ההיפך בדיוק.
כבר בטירונות התחילו בעיות,הוא חלה ואסרו עליו לעשות את הגיבוש לסיירת ואחכ החברה שהייתה לו,חברה ראשונה,אהבה ראשונה, החליטה לעזוב אותו וביחד עם הקושי הפיזי של האימונים הוא נשבר מנטלית וקצת פיזית והתחילו בעיות.
בשלב כלשהו בטירונות הוא החליט שהוא רוצה לצאת ממסלול הלחימה,מן המפורסמות הוא שמאוד קשה עד בלתי אפשרי לצאת מלוחמים ולעבור למפקדה,ודאי באמצע הטירונות,אבל הוא החליט וכל מה שניסינו לעשות לא עזר.
המזל הגדול שהוא מאוד קשור אלינו וככזה הוא שיתף בעיקר את אמא שלו בכל מה שעובר עליו.
כשהמפקדים שלו לא נענו לבקשותיו הוא התחיל לעשות נפקדות ,כלומר מחליט לעזוב את הבסיס ( בא"ח גבעתי נמצא בקציעות,רחוק,לא 2 מטר מהבית) יוצא מהבסיס,כשעולה לאוטובוס הוא מצלצל למפקד שלו ומיידע אותו שהוא בדרך הבייתה לעשות נפקדות,שלא ידאגו לו:-)
ככה זה נמשך ונמשך.
באיזשהו שלב הבית שלנו הפך לאתר עלייה לרגל לקציני היחידה,כך באו והלכו סמלי מחלקה שניסו לשכנע אותו לחזור,ככה הגיע המ"מ וגם המ"פ ,אני זוכר קטע מגוחך שיושב אצלנו בסלון אחד מקציני הגדוד,אנחנו מסבירים לו שדיברנו עם הילד ,שדרשנו ממנו לחזור לצבא וההוא יושב ומחכה לילד שיחזור אחרי שיצא מהבית כי לא רצה לפגוש אותו,זה היה ערב לפני ערב ראש השנה ואנחנו צריכים לצאת לקניות אחרונות לפני החג, עד שאמרנו לאותו קצין שאנחנו חייבים לצאת ושיסלח לנו,אנחנו לא יכולים לשלוט ברצונות של הילד ולא נזרוק אותו מהבית גם אם טעה.
בסופו של דבר בערב ראש השנה יום אחרי ,הוא הגיע שוב בהפתעה,אמר לילד להכנס לג'יפ והחזיר אותו לצבא.
אנחנו כבר דמיינו שהילד יעלה למשפט צבאי וישפט למאסר לא קצר בכלא 6 אבל במקום זה המג"ד שוחח איתו שיחרר אותו הבייתה לחג,וגם שחרר אותו מפלוגת הלוחמים ונתן לו 11 ימי ריתוק בבסיס אחר אותן התחיל לרצות אחרי שחזר לצבא מחופשת החג.
נשמנו קצת לרווחה.
אחרי החג הוא חזר לצבא והתחיל לרצות את עונשו בבית המעצר בבסיס שדה תימן ליד באר שבע לשם הגענו אחרי שקיבלנו אישור לבקר למשך חצי שעה.
הוא סיים טירונות ונשלח לעיר הבהד"ים לקורס נהיגה אותו עבר בהצלחה והוחזר לגבעתי.
לא לקח הרבה זמן,לדעתי קצת פחות משנה ונמאס לו להיות נהג ושוב התחילו בעיות,פעם אחת כשהפר פקודה נשלח לעשות שמירות בסוף שבוע אחרי שלא היה כשבועיים בבית בבסיס רחוק בבקעת הירדן ולא היו לו כבר בגדים להחלפה.
ביקש שנבוא בשבת לבסיס הזה ונביא לו,
איך קוראים לבסיס שאלתי והוא אמר מחנה תרצה.
לא שמעתי מעולם על המקום הזה,עשיתי גוגל וקצת חשכו עיני,מחנה תרצה הזה שוכן על גב ההר לכיון בקעת הירדן,אפשר להגיע אליו ב2 דרכים
דרך אחת די פשוטה,עולים על כביש 5 וחוצים את השומרון עד גב ההר. הבעיה שאתה נוסע בשטח שבו הפלסטינים לא מי יודע מה שקטים ולנו אין כמובן נשק ולא בא לנו להסתבך,הדרך השניה נוסעים עד בית שאן ומתחילים לרדת על כביש 90 עד הפנייה ימינה שלוקחת אותך בסוף למחנה תרצה.
בחרנו באפשרות הזאת,עד הירידה ימינה מכביש 90 הכל בסדר,אבל אז אתה נוסע בכביש לא מי יודע מה,רכבים פלסטינים נוסעים לפניך ומאחוריך,אתה נוסע בפאתי כפרים פלסטינים כאלה ואחרים וזה קצת לא נעים,אבל נוסעים,מה אפשר לעשות.הגענו למחנה תרצה הבאנו לילד אוכל ובגדים,רוממנו קצת את מצב רוחו ונסענו בחזרה דרך ירושלים בחזרה הבייתה.
לאחר ההרפתקה הזאת הוא הפסיק להיות נהג ועבר להיות שקמיסט בסיירת גבעתי שהוא נע בין משמר הנגב לשבי שומרון.
הבעיות קטנו ,הוא הסתדר טוב יותר בתפקידו החדש בעיקר כי שרת שבוע שבוע,כלומר שבוע בצבא ושבוע בבית.
אני שהייתי לוחם בתותחנים,שבני האמצעי היה לוחם בסיירת גבעתי וחינכתי את ילדיי לתרום ככל יכולתם עבור המדינה,התאכזבתי מאוד בהתחלה שהצעיר לא הלך בעקבות אחיו,לא כעסתי ולא ניסינו להשוות ביניהם,הדרישה היחידה שהייתה לנו ממנו שיסיים את הצבא,לא משנה באיזה תפקיד.
אז גם הבנתי שלא כולם מתאימים להיות לוחמים,לא כולם מתאימים למסגרת כזאת או אחרת.הצבא אגב היום מבין את הדברים האלה ובא לקראת חיילים מהסוג הזה,
העובדה שהם באו לבקר בביתנו,ראו את הבית והמשפחה,הבינו שהוא מגיע ממשפחה נורמטיבית ושהוא חריג עבורם וצריך להתייחס אליו אחרת,לא ללכת בכוח נגדו כי למי ומה זה יואיל?
למדתי לקבל את בני כמות שהוא,בלי לשפוט,בלי לצעוק ובלי לחשוב שהוא מסוגל לדברים כשהוא לא.
זה היה שיעור מאוד חשוב,לא איבדנו את הילד,הוא נשאר הילד החם הפתוח השמח והנדיב שהוא וזה שיעור מאוד חשוב.
ב19 באפריל הוא סיים את שרותו הצבאי כחוק ויש לו תוכניות לטווח שאחרי הקורונה.
אני סיימתי,תיהיו טובים
היו לנו כ7 חודשים של חופש בין השחרור של הילד האמצעי, לגיוס של הילד הצעיר וקצת שכחנו מהצבא בפרק הזמן הזה.
הצעיר התגייס ביולי 2017 למחזור ששרת שנתיים ו10 חודשים או שנתיים ושמונה חודשים,אני לא יודע אם הקיצור הזה נמשך אחרי שגוייס או חזר להיות 3 שנים כמקודם.
היו לו ציפיות גדולות מהשרות הצבאי,הוא הושפע מאחיו ומכיון שגם הוא יועד לגבעתי הוא רצה להגיע לסיירת.
נחזור קצת אחורה,כתבתי בעבר שלילד היה קשה עם מסגרות,יש ילדים כאלה,יש להם קושי לקום בזמן לבית הספר,להשאר בו עד סוף שעות הלימוד ועוד כהנה וכהנה
והיו לו ולנו הרבה התקלויות עם "החוקים" של בית ספר.
לתומנו חשבנו שכשהוא יסיים את בית הספר ויעבור למסגרת הצבאית יהיה לנו יותר קל.
אז חשבנו,בפועל קרה ההיפך בדיוק.
כבר בטירונות התחילו בעיות,הוא חלה ואסרו עליו לעשות את הגיבוש לסיירת ואחכ החברה שהייתה לו,חברה ראשונה,אהבה ראשונה, החליטה לעזוב אותו וביחד עם הקושי הפיזי של האימונים הוא נשבר מנטלית וקצת פיזית והתחילו בעיות.
בשלב כלשהו בטירונות הוא החליט שהוא רוצה לצאת ממסלול הלחימה,מן המפורסמות הוא שמאוד קשה עד בלתי אפשרי לצאת מלוחמים ולעבור למפקדה,ודאי באמצע הטירונות,אבל הוא החליט וכל מה שניסינו לעשות לא עזר.
המזל הגדול שהוא מאוד קשור אלינו וככזה הוא שיתף בעיקר את אמא שלו בכל מה שעובר עליו.
כשהמפקדים שלו לא נענו לבקשותיו הוא התחיל לעשות נפקדות ,כלומר מחליט לעזוב את הבסיס ( בא"ח גבעתי נמצא בקציעות,רחוק,לא 2 מטר מהבית) יוצא מהבסיס,כשעולה לאוטובוס הוא מצלצל למפקד שלו ומיידע אותו שהוא בדרך הבייתה לעשות נפקדות,שלא ידאגו לו:-)
ככה זה נמשך ונמשך.
באיזשהו שלב הבית שלנו הפך לאתר עלייה לרגל לקציני היחידה,כך באו והלכו סמלי מחלקה שניסו לשכנע אותו לחזור,ככה הגיע המ"מ וגם המ"פ ,אני זוכר קטע מגוחך שיושב אצלנו בסלון אחד מקציני הגדוד,אנחנו מסבירים לו שדיברנו עם הילד ,שדרשנו ממנו לחזור לצבא וההוא יושב ומחכה לילד שיחזור אחרי שיצא מהבית כי לא רצה לפגוש אותו,זה היה ערב לפני ערב ראש השנה ואנחנו צריכים לצאת לקניות אחרונות לפני החג, עד שאמרנו לאותו קצין שאנחנו חייבים לצאת ושיסלח לנו,אנחנו לא יכולים לשלוט ברצונות של הילד ולא נזרוק אותו מהבית גם אם טעה.
בסופו של דבר בערב ראש השנה יום אחרי ,הוא הגיע שוב בהפתעה,אמר לילד להכנס לג'יפ והחזיר אותו לצבא.
אנחנו כבר דמיינו שהילד יעלה למשפט צבאי וישפט למאסר לא קצר בכלא 6 אבל במקום זה המג"ד שוחח איתו שיחרר אותו הבייתה לחג,וגם שחרר אותו מפלוגת הלוחמים ונתן לו 11 ימי ריתוק בבסיס אחר אותן התחיל לרצות אחרי שחזר לצבא מחופשת החג.
נשמנו קצת לרווחה.
אחרי החג הוא חזר לצבא והתחיל לרצות את עונשו בבית המעצר בבסיס שדה תימן ליד באר שבע לשם הגענו אחרי שקיבלנו אישור לבקר למשך חצי שעה.
הוא סיים טירונות ונשלח לעיר הבהד"ים לקורס נהיגה אותו עבר בהצלחה והוחזר לגבעתי.
לא לקח הרבה זמן,לדעתי קצת פחות משנה ונמאס לו להיות נהג ושוב התחילו בעיות,פעם אחת כשהפר פקודה נשלח לעשות שמירות בסוף שבוע אחרי שלא היה כשבועיים בבית בבסיס רחוק בבקעת הירדן ולא היו לו כבר בגדים להחלפה.
ביקש שנבוא בשבת לבסיס הזה ונביא לו,
איך קוראים לבסיס שאלתי והוא אמר מחנה תרצה.
לא שמעתי מעולם על המקום הזה,עשיתי גוגל וקצת חשכו עיני,מחנה תרצה הזה שוכן על גב ההר לכיון בקעת הירדן,אפשר להגיע אליו ב2 דרכים
דרך אחת די פשוטה,עולים על כביש 5 וחוצים את השומרון עד גב ההר. הבעיה שאתה נוסע בשטח שבו הפלסטינים לא מי יודע מה שקטים ולנו אין כמובן נשק ולא בא לנו להסתבך,הדרך השניה נוסעים עד בית שאן ומתחילים לרדת על כביש 90 עד הפנייה ימינה שלוקחת אותך בסוף למחנה תרצה.
בחרנו באפשרות הזאת,עד הירידה ימינה מכביש 90 הכל בסדר,אבל אז אתה נוסע בכביש לא מי יודע מה,רכבים פלסטינים נוסעים לפניך ומאחוריך,אתה נוסע בפאתי כפרים פלסטינים כאלה ואחרים וזה קצת לא נעים,אבל נוסעים,מה אפשר לעשות.הגענו למחנה תרצה הבאנו לילד אוכל ובגדים,רוממנו קצת את מצב רוחו ונסענו בחזרה דרך ירושלים בחזרה הבייתה.
לאחר ההרפתקה הזאת הוא הפסיק להיות נהג ועבר להיות שקמיסט בסיירת גבעתי שהוא נע בין משמר הנגב לשבי שומרון.
הבעיות קטנו ,הוא הסתדר טוב יותר בתפקידו החדש בעיקר כי שרת שבוע שבוע,כלומר שבוע בצבא ושבוע בבית.
אני שהייתי לוחם בתותחנים,שבני האמצעי היה לוחם בסיירת גבעתי וחינכתי את ילדיי לתרום ככל יכולתם עבור המדינה,התאכזבתי מאוד בהתחלה שהצעיר לא הלך בעקבות אחיו,לא כעסתי ולא ניסינו להשוות ביניהם,הדרישה היחידה שהייתה לנו ממנו שיסיים את הצבא,לא משנה באיזה תפקיד.
אז גם הבנתי שלא כולם מתאימים להיות לוחמים,לא כולם מתאימים למסגרת כזאת או אחרת.הצבא אגב היום מבין את הדברים האלה ובא לקראת חיילים מהסוג הזה,
העובדה שהם באו לבקר בביתנו,ראו את הבית והמשפחה,הבינו שהוא מגיע ממשפחה נורמטיבית ושהוא חריג עבורם וצריך להתייחס אליו אחרת,לא ללכת בכוח נגדו כי למי ומה זה יואיל?
למדתי לקבל את בני כמות שהוא,בלי לשפוט,בלי לצעוק ובלי לחשוב שהוא מסוגל לדברים כשהוא לא.
זה היה שיעור מאוד חשוב,לא איבדנו את הילד,הוא נשאר הילד החם הפתוח השמח והנדיב שהוא וזה שיעור מאוד חשוב.
ב19 באפריל הוא סיים את שרותו הצבאי כחוק ויש לו תוכניות לטווח שאחרי הקורונה.
אני סיימתי,תיהיו טובים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה