סיפרתי כבר שבחודשיים וחצי האחרונים אני עסוק בפרוייקט שלקחתי על עצמי והוא איתור אנשי גדוד התותחנים שלחמתי איתם לפני 47 שנים במלחמת יום כיפור בסיני. אני עובד עם שותף שקרא פוסט שכתבתי בתחילת חודש מאי בדף הפייסבוק "מלחמת יום הכיפורים,זכרונות וצלקות" בו תארתי את הרצון העז שלי למצוא את אנשי הגדוד שלי ולעשות מפגש לוחמים,הוא איש שיווק ומחשבים והציע לחבור אלי ולעבוד ביחד בהתנדבות על הפרוייקט. מאז הצלחנו לאתר 171 חברים מהגדוד,תהליך קשה,איטי,מרתק מאין כמוהו ומאוד מרגש. היכולת שלי לאתר אנשים מכלום הפכה ליכולת די מטורפת,מצאתי אנשים דרך עבודת שורשים שהנכד של מישהו מהמשפחה שלהם כתב ופורסם באתר של הקשר הרב דורי,מצאתי אנשים ששינו את שמם ועברו לחו"ל,למדתי לחפור בגוגל ובפייסבוק ולמצוא אנשים מידיעה שולית באינטרנט,אנשים לא האמינו שמצאתי אותם ובעיקר שאפשר למצוא את כולנו. אתמול כינסנו 12 איש שבחרנו מהאנשים שמצאנו כדי לעלות שלב ולתכנן את המפגש העתידי שכרגע אין לו תאריך בגלל הקורונה וכנראה יתקיים באביב 2021. אבל למרות התאריך הרחוק לכאורה, העבודה רבה וצריך לאתר,עוד כ200 איש שלגביהם כרגע אין לנו שום מידע מלבד שם ושם משפחה וחלקם לא מופיע באינטרנט. אני רוצה להעתיק לכאן את נאום הפתיחה שכתבתי והקראתי לפורום שכינסנו:
שמי טל חרובי,ראשית אני רוצה לומר תודה לכל האנשים היקרים שהגיעו לישיבה,זה לא מובן מאליו מבחינתי. שרתתי בגדוד 403,בסוללה א' כלוחם והשתחררתי במאי 74 מצה"ל הייתי איש צעיר ומבולבל,המלחמה אולי ביגרה אותי אבל לא באמת הבנתי אז,מה עברתי. עם השנים הייתי עסוק כמו כולם בהקמת משפחה,בפרנסה ובעיסוקי היום יום שלא באמת איפשרו לי לעבד את מה שעברתי וככל שעבר הזמן התחלתי גם לשכוח דברים. לא שמרתי קשר עם האנשים שחוויתי איתם חוויה משנה חיים ולא פגשתי גם באקראי אף אחד מהגדוד. בשנת 2003 פתחתי בלוג באינטרנט(את הבלוג הזה) ואז הכה בי העניין שכשאני רוצה לספר על המלחמה שלי אני זוכר מעט מאוד. כל זמן שעבדתי לא יכולתי באמת להתפנות כדי לעשות משהו בסוגיית הגדוד והמסע שעשינו לפני 47 שנים. בסוף נובמבר 19 יצאתי לפנסיה והדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע לבית התותחן בזכרון יעקב כדי לחפש חומר על הגדוד,היה מעט מאוד וזה לא סיפק אותי. אבל הפתיל נדלק. ואז החלטתי לצאת לדרך ולמצוא אנשים,לכנס אותם לקבוצת וואטס אפ יעודית ולתכנן מפגש. לא באמת הבנתי למה אני נכנס ובמה זה כרוך כשהתחלנו לחפש אנשים. אבל מהר מאוד הבנתי שאני נמצא במסע. תהליך החיפוש,האיתור והמפגש (גם אם הוא טלפוני כרגע) הוא מסע מרגש ומטלטל. אני נחשף למידע שלא זכרתי,משוחח עם אנשים שלא פגשתי 47 שנים וההתרגשות הגדולה עושה אותי נחוש מתמיד להמשיך ולסיים את המסע למרות הקשיים. אני אומר,הגיע הזמן שלנו,של החיילים הפשוטים של הילדים בני ה20,21 שהיינו ועמדנו כגדוד סדיר לבד בגזרה ביומיים הראשונים של המלחמה ונתנו עבודה מטורפת. אני עושה את המסע הזה כי אני רוצה שידעו עלינו,יתגאו כמונו במה שעשינו ויזכרו אותנו ואת הנופלים של הגדוד. אלה הסיבות שיצאתי למסע הזה. תודה שאתם כאן
|
החודש הקודם (7/2020)
