יום שבת, 27 ביולי 2024

בהמשך לפוסט הקודם

 אז אתמול ארול חזר לחזקתנו...

אחרי שלא הצליח להתאקלם בדירה ברח לוינסקי  בתל אביב עם בחור שעובד 12 שעות ,שדי הציג מצג שווא של יכולותיו,הוא "נשבר" כשבני רצה לבוא לבקר את הכלב ואמר לו שהוא לא יכול להמשיך לטפל בו ושהוא "לא העריך נכון" את יכולותיו בטיפול בכלב כזה.

בני שגם מאוד התגעגע לכלב נסע לשם ארז את הכלב ואת חפציו והביא אותו אלינו.הבן צעיר החליט בנתיים להחזיק את הכלב ולא למסור אותו ונקווה שיעמוד  במטלות הכרוכות בכך.

אנחנו יצאנו נשכרים כשהכלב חזר אלינו.

מאוד התגעגענו,באמת.

יום שישי, 12 ביולי 2024

נפרדים מארול

 אתמול נפרדנו מארול.


ארול הוא הכלב המתוק של בני.

בני לקח את הכלב כשהיה גור ב2018 כשגר בתל אביב

ב2020 כשהגיעה הקורונה והוא נאלץ להפסיק לעבוד חזר הבייתה אלינו והביא איתו את הכלב,אז גור בן  שנה.

אהבנו אותו,שמחנו בו ואז ב2023 הוא הכיר את רותם והם התחילו לצאת,קצת לפני המלחמה עבר לגור איתה ,אבל כשהתחילה המלחמה,היא לא הייתה יכולה לטפל בו לבד כי הוא הפך לכלב גדול מידי,הוא מסוג קאנה קורסו מעורב עם פיטבול,שוקל 50 קג והיא עובדת ולומדת וודאי לא יכולה פיזית לטייל איתו והוא הביא אותו אלינו.

3 חודשים הכלב היה כאן כל זמן שהותו של הבן בעזה

אחר כך חזר,הם נישאו באמצע המלחמה וגרו אצלה וארול חזר לשם.

רק שביום בהיר לפני כ3 חודשים הוא פתאום הביא אותו לכאן בחזרה.

ארול הוא פיל בחנות חרסינה,לא ממש מודע לגודלו וכוחו והוא שמח לראות באיזשהו יום את אשתו של הבן,קפץ עליה בשמחה ,היא שברירית, נפלה על הריצפה הוא חשב שהיא משחקת איתו וקצת דרך עליה והיא קצת נפצעה והייתה די בהלם.

מאותו ערב הוא חזר לכאן והבן היה מגיע לפחות פעם בשבוע לראות אותו 

מי שהיה אחראי לטייל איתו זהו בני הצעיר שהוציא אותו וטייל איתו, כי רק הוא היה יכול להשתלט עליו.

אנחנו היינו שרי הפנים,פינקנו אותו ,האכלנו אותו ונקשרנו אליו וכל הזמן הזה בני חיפש משפחה שתוכל לקחת אותו ולטפל בו כמו שאנחנו טיפלנו והוא לא מצא מישהו שהיה לשביעות רצונו.

אתמול בבוקר הוא בישר לנו שיבוא בחור לראות אותו בערב ואם יסתדרו הוא יקח אותו,לא הבנו,שהכל יקרה אתמול בערב.

הבחור לא היה יכול לבוא, לכן בני לקח את ארול את הכלים והאוכל והמיטה שלו ונסעו אליו לתל אביב.

התחיל ויכוח סוער בקבוצת הוואטס אפ של המשפחה כשהוא אמר שהוא משאיר את הכלב אצל הבחור.

אישתי הייתה בחתונה של בן של חבר לעבודה ובתי ואני היינו נגד המעבר המהיר והבענו מחאות,בקבוצת הוואטס אפ המשפחתית.

בדיעבד הבן צדק,הפרידה,מחיית מחמד אהובה תמיד תיהיה קשה ועדיף לעשות את זה כמו הורדת פלסטר מפצע,מהר ובבת אחת.

גם לבני היה מאוד קשה,בכלל בשבועיים הראשונים אחרי התקרית בין הכלב לאשתו הוא היה בדיכאון עמוק למרות שהבין שהוא חייב להפרד ממנו כי הכלב כבר הפך  סוס ועוד מעט יהיה תינוק  וזה קשה.

הבוקר אחרי לילה בלעדי הכלב ראיתי שאשתי התחילה לדמוע,הבן שלח תמונות של הכלב,מביתו החדש ונראה שהוא אכן מתאקלם שם.

נקווה שיהיה לו טוב.

אנחנו נתגעגע.

התמונה למעלה הוא של הבן והכלב מאחת הפגישות דהיו כאן בביתנו




יום ראשון, 2 ביוני 2024

המלצה על ספר

אני לא כותב כמעט בבלוג ,אין לי מוטיבציה כפי שהייתה לי בעבר ,אבל לעיתים אני שמח שיש לי מקום קטן חוץ מדף הפייסבוק שבו אני יכול לעלות דברים שהם לא לעיני 3500 חבריי הפייסבוק שלי שחלקם הגדול אנונימים.

לפני זה אציין שלפני יומיים ב31.5 ציינתי, לעצמי הפעם שאני חוגג בקטנה 21 שנות כתיבה רצופה.

התחלתי לכתוב בישרא ב31.5.2003 וכתבתי ברציפות עד 2020 בישרא ובמקביל פתחתי כאן בלוג והמשכתי לכתוב כאן אבל לא באופן סדיר כאמור. וככה זה מתאים לי 

הסיבה להתכנסות המפתיעה היום היא בגלל ספר שסיימתי אותו אתמול.

שמו של הספר "איפה את בקיץ " והסופרת היא נטע חוטר.

לפני שאתן פרומו קצר על אודות הספר,אני רוצה לרענן זכרון מישראבלוג.

נטע חוטר הייתה בלוגרית,לפני שהפכה סופרת וכתבה 3 ספרים שהשניים הראשונים היו רבי מכר.

לבלוג שלה קראו "ש.כהן מזגנים" והוא היה פעיל בין השנים 2005 ל2009 ,4 שנים בסך הכל,אבל אלה השנים הכי סוערות ופוריות בישרא

וש.כהן מזגנים הייתה בתקופה הזאת אושיית ישרא מאוד רצינית, עם שפה יחודית משלה.

בשנים ההן לא הייתי בין ה"מקובלים" כמו חוטר וחבריה

אבל קראתי בבלוג שלה ומאוד אהבתי את השפה וההומור.

הקיקיצ,חוטר פרשה מישרא והלכה לעשות לביתה

והחלה לכתוב ספרים.

האחרון שבהם "איפה את בקיץ" יצא לפני כשבועיים ומכיון שיש לי את השניים הראשונים שלה,רכשתי את השלישי.

כשאני אומר רכשתי, צריך להסביר שלמעשה הפסקתי לרכוש ספרים שישבו בכוננית הספרים העמוסה שלי,אין לי יותר מקום לספרים פיזיים והבית לא יכול להכיל יותר כונניות ספרים.

אז קניתי בדיגיטל וזה כבר הספר השני שאני רוכש וקורא דיגיטלית .

הייתה לי התנגדות לקטע הזה,אני תולעת ספרים שכילד הלכתי פעמיים ביום להחליף ספרים ,אתחיל לקרוא בדיגיטל ,זהו חילול הקודש !

אבל המציאות ניצחה את השמרנות וגם אני הצטרפתי למאה ה21 

מאוד נוח לקרוא ספר דיגיטלי,לא צריך סימניות,אתה  רוצה לעשות הפסקה ,סוגר את העמוד שקראת וכשאתה חוזר ולוחץ על האפליקציה זה חוזר לעמוד שבו קראת. כפתור ופרח..אתה יכול לסדר לעצמך באיזה גודל של פונט נוח לך לקרוא ובעיקר הספרים עולים בערך שליש מחיר מספרים רגילים,אז מה רע?

נחזור "לאיפה את בקיץ" הספר מספר על נשים,סביבות גיל 40,נשים רגילות לגמרי,הגיבורה זוהרה עובדת בחנות ספרים מוזנחת,יש לה חברות,ערך עצמי נמוך עד לא קיים ומכאן מסע של כ300 ומשהו עמודים אתה לא יכול להפסיק לקרוא.

כתיבה אינטיליגנטית,חכמה,ברור שלצורך הכתיבה על פיתוליה נעשה תחקיר מדוייק על הנושאים שחוטר מטפלת בהם ואתה לא רוצה שהממתק הזה יסתיים.

זו המלצתי ,לא אזהם את הפוסט הזה בפוליטיקה

ולא אכתוב את דעתי הידועה על הממשלה הכושלת ביותר בתולדות העם היהודי.

רק אתפלל בדרכי להחזרת החטופים ולהפסקת המלחמה.

תיהיו טובים



יום שלישי, 13 בפברואר 2024

הנושא החם,בתים וגעגוע

 טוב מכיון שאני "ותיק" אז יש באמתחתי אי אלו דירות שעברתי כילד וכבוגר ,אז בוא נתחיל.

ההתחלה הייתה בחיפה,אבא למד בטכניון ואנחנו מצאנו דירה איפשהו בכרמל.

הייתי בן 3 בערך,גרנו ברח פועה שהיא סימטה מרחוב שפעם קראו לו שדרות או"ם והפך לימים לשדרות הציונות.

אני לא זוכר הרבה מהדירה,דירת 2 חדרים אולי שניים וחצי,שם נולדה אחותי והמעט אני זוכר שהלכתי לגן מניה שהיה ליד גן האם ושמחלון המטבח ראו את הים.

חזרתי לשם לפני כמה שנים ולא זכרתי באיזו קומה גרנו ולא באיזו כניסה.

אחרי 3 שנים של מגורים שם,עברנו לירושלים לרח אלקלעי בטלביה,שם שכרנו דירה בבנין בן 8 כניסות עם המון ילדים.מכיון שאמא הייתה סטודנטית ( ליוונית עתיקה לא פחות)) ואבא התחיל את צעדיו הראשונים כאדריכל שכיר והכסף לא היה מצוי בידיהם הם "התחכמו" והשכירו חדר בדירה שהייתה דירה בת 2 וחצי חדרים לסטודנט מהאוניברסיטה,אחותי ואני גרנו בחדר אחד,ההורים בחדר אחד והסטודנט בחצי חדר.,

בכל פעם שבעל הדירה הגיע לגבות את שכר הדירה,הסטודנט היה נעלם מהדירה ובי התרו חזור והתרע לא לומר שום דבר לבעל הדירה..

מהדירה הזאת אני זוכר את השכנה מעלינו שלימדה אותי לאהוב סלט גזר מרוסק עם קצת סוכר.

את הבניה של הוילה של שרובר שכל ירושלמי ותיק מכיר, את הבארודים כמובן ואת הפשיטה על המתחם ההולך ונבנה אם סיום הבארוד לאסוף חוטי ברזל,בצבעים שונים שרק אלוהים יודע לאיזה צורך אספנו אותם ואת האפלה במלחמת סיני.

בשלהי ימינו בדירה הלכתי לכיתה א בבית הספר "בית הילד" שהיה במתחם עומריה ,אבל אז באמצע השנה עברנו לבית הכרם.

ב1958 ההורים קנו את הדירה הראשונה שלנו ברח רבי בנימין בבית הכרם בירושלים ושם החלה לפרוח ילדותי ונעוריי

הדירה הייתה בת 3 וחצי חדרים בקומה שניה בבניין בן 3 קומות ברחוב עם המון ילדים בגילאים שונים

והחיים שלנו היו בעצם ברחוב,חוץ מהשעות בין 2 ל4 כמובן שאז נשמרה בקפדנות אכיפה שלא יורדים למטה בשעות האלה ולא מפריעים לאבא לישון צהריים כי אוי ואבוי יהיה אם נעיר אותו.

הערנו לעיתים וחטפנו מכות וצעקות ושאגות ,גם על זה שהתקשתי בלמידה קיבלתי מכות וצעקות,שום דבר שאפשר לכתוב עליו הבייתה,כמעט כל הילדים חטפו,היו הורים שהיכו עם מקלות וחגורות,אז מה לי להלין?

גרנו שם 11 שנה,ב64 נולדה עוד אחות וב69 בזמן הלידה של האח הרביעי,אמא מתה והחיים של כולנו השתנו.

כמה חודשים אחכ עדיין בשנת 69 כשאבא כבר אדריכל עצמאי ומבוסס עברנו לבית משלנו עם גינה ועם יחידת מגורים נוספת שהייתה מתחת לבית שבו היו 4 וחצי חדרים.

אני בחרתי לגור ביחידה הנפרדת למטה,הייתי בן 16.

שנתיים אחכ הלכתי לצבא,התחלתי של"ת בקיבוץ מרום גולן ,אחרי מלחמת יום כיפור חזרתי לקיבוץ וגרתי שם עוד שנה

ואז בהחלטה פזיזה בדיעבד, חזרתי לירושלים.

גרתי עד 78 בבית ,אז אבא שלי התחתן שוב,נולדו 2 ילדים מאשתו השניה והוא קנה לי דירה לא רחוק, ב"עידוד" אשתו השניה,בה גרתי עוד 4 שנים.

בבד בבד עבדתי בטלויזיה הישראלית ואחכ עברתי לעבוד כפרי לאנס בסרטי קולנוע.

ב82 אחרי מלחמת לבנון הראשונה הוצעה לי עבודה בחברת הפקות בתל אביב.

עברתי,גרתי חצי שנה אצל סבתא שלי,היה לי קשה ובודד ולא הכרתי אף אחד חוץ מהאנשים שעבדתי איתם

אחרי חצי שנה השכרתי דירה עם שותפים על בן יהודה גורדון והתחלתי לפרוח.

אחרי שנה,עברתי לגור לבד בדירה מקסימה ליד הבימה והפכתי נסיך העיר ( סתם.. סתם..)

גרתי בה כמעט 10 שנים וחייתי נהדר כרווק שמח.

ב90 הכרתי את אישתי,גרנו ביחד שנה וחצי,ניקתה אותי מכל הבולשיט התל אביבי שדבק בי

וב92 התחתנו ,עזבתי את העבודה בקולנוע ועזבנו את תל אביב

בחודש הבא אנחנו חוגגים 32 שנה ביחד ומאז אנחנו גרים,באותה דירה ביישוב אזור.

יש לנו מחשבות על מעבר למקום אחר ,עם חנייה:-)

ואני מאמין שנעשה את זה בעתיד הקרוב.

הפוסט משתייך לנושא החם בנושא בתים וגעגוע

https://hot-membposts.blogs