טוב זה קל,בגדול הוא הרס לי את החיים כילד וכנער ,אבל כמובן שזה מורכב ולכן אצטרך להסביר.
כתבתי בעבר בעיקר בישראבלוג על הענינים האלה,אבל אכתוב הפעם בצורה קצת יותר מקיפה וסליחה מאלה שקראו ומהאורך של הפוסט. הנושא החם ממש הדליק אצלי את הטריגר להתייחס לנושא הזה.
הייתי ילד בכור להורים שנישאו בגיל 18,19 בהתאמה בסוף מלחמת השחרור .אבא נסע בשנת 50 ללמוד קדם רפואה בפריז ואמא הצטרפה אליו , בסוף שנת 1951 כשאמא נכנסה להריון הם חזרו לארץ ואבא עבר ללמוד בטכניון ,ארכיטקטורה. אחרי שנולדתי אבא המשיך ללמוד אמא עבדה וגרנו בחיפה. ב1955 הם הפכו הורים צעירים ל2 ילדים כשנולדה אחותי. כשהוא סיים ללמוד ב1956 חזרנו לירושלים. ואז היא התחילה ללמוד ועשתה 2 תארים: ביוונית עתיקה ואחכ בספרות אנגלית (2 מקצועות שלא היה מה לעשות איתם באותה עת,) התחלתי את הלימודים בבית הספר ב1958 וכבר אחרי שנה או שנתיים אמא זיהתה שיש לי קשיים שכילד לא ממש הבנתי מה הם בדיוק ואני זוכר שנלקחתי אחר כבוד למישהי שהיה לה חדר מלא משחקים מדהימים שלא היו לי בבית ונהניתי מאוד להיות שם.אני מניח כמובן שהיא גם שוחחה איתי תוך כדי השהות שלי שם אבל אין לי זכרון לזה.הייתי בן 8 בכיתה ד' כשאמא קראה לי לחדר השינה שלהם וזה זכרון ששמור אצלי כבר למעלה מ60 שנה ובגדול היא הסבירה לי שיש לי קושי בלימודים והם ( אבא ואמא) ולא בית הספר, חשוב לומר, חושבים שהכי טוב בשבילי יהיה, אם בשנה הבאה אשאר כיתה ,אחזור על כיתה ד',אתבגר לדעתה קצת יותר ויהיה לי יותר קל. לא אתחיל לפרט על השנים אחכ בבית הספר היסודי,רק אומר שהרגשתי מושפל,טיפש,כשלון מוחלט נאלצתי להחליף את כל החברים מהכיתה הקודמת לחדשים והיו מורים בעיקר מורה אחת שדאגה להזכיר לי כמה אני לא מוצלח ועצלן וקיבלתי עונשים שלא סיפרתי לאף אחד, כי בית הספר אז נחשב בעיני ההורים לבית מקדש שבו המורים יודעים יותר טוב מכולם לחנך וזה תפקידם וזהו. מהפחד והחרדה שיצביעו עלי ויגידו "זה הטיפש הזה נשאר כיתה ,הוא כלום ושום דבר",לא השתתפתי בשיעורים בכיתה עד סוף כיתה ח'. לא הוצאתי הגה מהפה מהפחד,היום היו מתלוננים על מורה כזאת במשרד החינוך או במועצה לשלום הילד או אולי ישר למשטרה בגין התעללות,אבל אז זה היה לכאורה נורמלי. אתה עצלן,לא עשית שיעורים,עלה לעליית הגג ושב שם לבד שעתיים ותחשוב.
יחד עם זאת חשוב לציין שהילדים בכיתה החדשה קיבלו אותי יפה מבחינה חברתית,השתלבתי מהבחינה הזאת,היו לי הרבה חברים ואף אחד לא ניסה להעליב אותי,הסרטים היו אצלי בראש,אני חששתי מאיזה טריגר שיכול פתאום מי מהילדים שיצא עלי ויעליב אותי ולכן בחרתי להיות שקט ולא לבלוט.לא היו לי הצלחות עם בנות,בכיתות הגבוהות של היסודי בכיתה,ז'ח' כשנוצרים זוגות,התאהבתי בילדה מהכיתה וביקשתי ממנה חברות והיא סרבה כמובן והציעה ידידות..לימים הבנתי שלא הייתה יכולה להיות היתכנות לקשר הזה. היא הייתה ממלכות הכיתה,מצטיינת בלימודים ואני הרגשתי עפר הארץ גם אם כלפי חוץ באותה עת לא הראתי החוצה את זה,אבל הבנתי בדיעבד שהיא סרבה כי הדימוי העצמי שלי היה על הריצפה וזה ממש לא התאים למי שהיא חשבה שראוי שיהיה איתה.לא ניסיתי באותה עת להתקשר לאחרות.רק בגיל 15 פגשתי נערה מבית ספר אחר שלא הכירה את עברי ואיתה הייתי מספר חודשים בלי לחשוש שאני לא מספיק טוב עבורה.
ההורים לא הקלו,אבא עבד קשה ,רב הזמן אמא ישבה איתי על שיעורים,אבל על חשבון והנדסה אבא ישב איתי והוא היה קצר רוח,עם פתיל קצר וזה לא ממש סייע להבנה שלי ולא פעם ולא פעמיים חטפתי מכות כמקובל בתקופה:-)
במהלך השנים שעברו ,ודאי מאז שגילינו שגם לבתי הבכורה יש הפרעת ריכוז וקשב וביתר שאת כשהתחלתי לכתוב בשנת 2003 בלוג ,יומן רשת שבו בעיקר הצבתי מראה וסקרתי את חיי לאחור,חזרתי אין ספור פעמים לאותה שיחה ושאלתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים האם הם הבינו בכלל מה הם עשו?האם הם חשבו מה זה יעשה לי ? הם באמת האמינו להגדרה שהם קיבלו שיש לי בעיה שהממסד הפסיכולוגי (ועברתי כמה וכמה פסיכולוגים ) הגדיר אותה "כהפרעה תפקודית" כי לא היו אז כלים להבין מה זו הפרעת קשב או דיסקלקוליה וזה הפתרון שמצאו בלי להבין בכלל איזה מחיר נפשי זה יקח ממני??הם ראו הרי שהייתי תולעת ספרים,קראתי המון,לפעמים 2,3 ספרים ביום,גם ספרי עיון,יש לי זכרון צילומי וכילד כבר היה לי ידע כללי נרחב, קראתי עיתונים והתענינתי בארועי התקופה בלי קשר לגילי ,אבל בלימודים כשלתי בגלל שלא הייתי מסוגל להתרכז בכיתה,לא הבנתי כלום בחשבון וכל הנסיונות להבין בעזרת מורים פרטיים לא צלחו.
לא יכולתי להתעמת עם אמא על הסוגיה למה החליטה ביחד עם אבא להשאיר אותי כיתה גם בהמשך בית הספר היסודי כי הייתי עסוק בהישרדות ,גם כשהיא מתה בזמן לידת אחי הרביעי כשהייתי בן 16 וחצי בכיתה י',הייתי עסוק בהישרדות.3 חודשים אחרי שאמא שנפטרה מנהל בית ספר התיכון בו למדתי העיף אותי מבית הספר כי הרפיתי לגמרי מהנסיונות להצליח בלימודים ותעודת סיום כיתה י' הייתה איומה כי בעיקר הפסקתי לבקר בבית הספר.הייתי נוסע בבוקר ב2 אוטובוסים מבית הכרם לטלביה,לפני תחילת השיעור הראשון יוצא מהגדר מפרצה אחורית ומסתובב במושבה הגרמנית עד סיום יום הלימודים וחוזר הבייתה.הייתי אומלל בתיכון שהייתה בו משמעת חזקה,תלבושת אחידה מכוערת והקשיים המשיכו כאמור והתגברו ודאי אחרי שאמא נפטרה ,אבא היה עסוק עם האבל,תינוק שנולד ואחזקת משרד האדריכלים שאיפשר חיי רווחה.לא הייתה בקרה על מי שלא הגיע,ההורים לא ידעו וזה התברר להם רק באסיפת ההורים בסוף השנה.סיפור מצחיק אחד אני יכול לספר מכל הדרמה העצובה שנפלה עלינו,כשהעיפו אותי מהתיכון,סבתא שלי שהייתה רופאה בכירה בקופת חולים כללית ומקושרת היטב לשלטון ,מאוד כעסה,היא הפעילה את כל קשריה וגרמה למנהל בית הספר להסכים להחזיר אותי,בתנאי שאסכים להשאר כיתה,טראומה אחת הספיקה לי וסרבתי,מצחיק שחבר לכיתה אחר שגם הוא הועף הוחזר אחרי שאביו שהיה מקרוב לשלטון לחש באוזני האנשים הנכונים שלחשו באוזני המנהל והוא החזיר את התלמיד והעלה אותו כיתה.
לא קל לומר את זה אבל המוות של אמא שלי הציל את חיי ! זה לא שאחרי שנפטרה הפכתי לתלמיד טוב,אבל הלחץ שהופעל עלי,המורים הפרטים שעליהם הורי הוציאו כספים רבים והציפיה שבעקבות זה אביא ציונים טובים,כל זה נעלם כשאמא נפטרה.אבא רשם אותי לבית ספר אקסטרני,הראשון בירושלים שפתח לימודי בוקר ועזב אותי לנפשי.ביקרתי בבית הספר כל יום במשך שנתיים,לא הייתי צריך לברוח מהשער האחורי,כי לאף אחד מהמורים שם לא היה איכפת אם אתה לומד או לא,העיקר שתיהיה במסגרת.
הצבא כלוחם בנח"ל ואחכ בתותחנים ובסופו מלחמת יום כיפור ביגרו אותי ,שיפרו את הבטחון העצמי ואת הדימוי העצמי שלי.חזרתי מהמלחמה כאדם שמודע לתרומה שלו כשותף מלא להצלת מדינת ישראל בעת ההיא ואני אומר את זה בשיא הרצינות.
כשהשתחררתי לא חזרתי ללמוד יותר בגלל הפחד מכשלון. לקחתי קורסים בעיקר בצילום סטילס ועבדתי בהפקות של סרטי קולנוע והיה לי כיף כי זה בחוץ ,נכנסתי להקשיב כשומע חופשי בשיעורים באוניברסיטה העברית ובבצלאל אבל לא העזתי להרשם ללימודים.מלחמת לבנון הראשונה על הקושי שבמלחמה באופן טבעי והמעבר לת"א אחריה עשו לי טוב,המרחק מהמשפחה עשה לי טוב. למעשה הפעם הראשונה שחזרתי ללמוד ממש הייתה ב2014 כשאני בן 62 הלכתי לעשות קורס בישול דרך העבודה וסיימתי עם תעודה וציונים מצויינים.לקח לי גם זמן למצוא את העבודה שהתאימה להפרעת הקשב שלי ומצאתי מקום נפלא שהתאים לי, בו עבדתי 27 שנים וממנו יצאתי לפנסייה.אם יש משהו שלקחתי מהחווייה הנוראית שעברתי בבית הספר הוא לא לאפשר לילדיי לחוות מה שחוויתי,שמרנו על הילדה הבכורה מכל משמר אחרי שאובחנה,האמת שלא היה כל כך צורך,בתי הספר שלמדה כבר ידעו איך להתייחס לילדים האלה,איך להעצים ולקדם אותם,שני הבנים אחריה היו נורמטיבים מהבחינה הזאת ולא חוו בעיות מיוחדות בלימודים.
עם אבא אגב התעמתי על הנושא הזה,אבל הוא כבר לא כל כך זכר,היה חולה ונפטר כמה זמן אחכ.אני כבר לא כועס על אף אחד,הבלוג סייע לי להבין,החוויה כאבא ( ואני לעומת הוריי נישאתי בגיל 38 ! ) גרמה לי להסתכל על עברי אחרת מאשר כשהייתי ילד ונער,אבל אני עדיין לא מבין איך זוג הורים צעירים ככל שיהיו ,משכילים,בעלי תואר שני שלמדו והישכילו חשבו שמה שהם עושים יעבור ככה פשוט וכל הבעיות שלכאורה חשבו שיש, יעלמו כאילו כלום.את זה אני כנראה לא אבין לעולם .ממערכת החינוך אין לי ציפיות,לא היו לי כילד ולא כאבא,אישתי דאגה להרחיק אותי ממעורבות יתר בעניני בית הספר של הילדים בחוכמתה.
אני סיימתי,תיהיו טובים
