הטרילוגיה,פרק שני

אז הנה החלק השני בטרילוגיה שנכתבת לרגל העובדה שכמשפחה סיימנו את יחסינו הקרובים עם צה"ל(למעט מילואים כמובן)
בני האמצעי,התגייס בנובמבר 13,ידענו מראש שהוא מיועד לגבעתי ואכן לשם הוא הגיע.
כשהוא התגייס ,למשך שבעת החודשים הבאים הפכנו להיות הורים ל2 ילדים בצבא באותה עת.
כשהוא הגיע הבייתה בשבת הראשונה הוא סיפר שעבר את הגיבוש לסיירת ,שאלנו לגבי המסלול והוא אמר שעד סוף הטירונות הם ביחד ואחכ הם מתפצלים.
היה נהוג בגבעתי לקיים יום הורים (זה אגב היה יום ההורים האחרון ,הנוהג הזה בוטל אחרי הטירונות שלו ואני לא יודע אם חודש)קיבלנו הודעה להגיע ביום מסויים ובשעה מסויימת לבא"ח גבעתי בקציעות.
מי שמכיר מהכביש הראשי(צומת טללים ניצנה) פונים שמאלה ב"חרט אל תנק" לכביש שמוביל לבסיס וזו עליה לא קלה עד לשער הבסיס.
לא איפשרו להגיע עם מכוניות עד שער הבסיס,במקום זאת הכשירו מגרש חנייה משמאל לכביש הראשי  ועכשיו תתחילו ללכת עם סירים וסלים עם אוכל ממגרש החנייה עד הבסיס.
מילא אנשים צעירים,אבל היו שם הורים מבוגרים,סבים וסבתות שבאו לראות את הבן והנכד הלוחם והיו צריכים ללכת כקילומטר וחצי ברגל עם הכבודה.
ומילא זה,הילדים לא היו בבית הרי והנוהג הבלתי כתוב שמביאים לארועים מהסוג הזה אוכל מהבית קצת להביא טעמים של בית.
לא צריך לומר בכלל שליחידה היו תוכניות משל עצמה לגבי היום הזה ולמעט זמן קצרצר בכל השעות שהיינו שם לא איפשרו לחיילים לאכול את האוכל מהבית,זה לימד אותנו לקח שאסור להביא המון אוכל למפגשים מהסוג הזה,מכסימום מנה שווארמה למשל ובקבוק קולה,אבל את זה לא ידענו אז.
הטירונות הסתיימה ובני שובץ לגדוד הסיור של גבעתי ליחידת העורב,לא ידענו מה זה ולא ידענו במה זה כרוך,אבל שמחנו בשמחתו והיינו מאוד גאים בבחירות שעשה.
בימים שבאו אחכ הילד היה במקומות שאת שמם לא הכרתי עד אז,כולם מאוד רחוקים ובכל מקום שהיה הגענו אליו כמיטב המסורת המשפחתית,כך היינו  אצלו כשהיה בהר קרן באימון המתקדם,חור באמצע שום מקום באזור קציעות,הבאנו לו תופינים שסגר שבתות  בביסל"ח 17 על כביש דימונה ירוחם שם עשה קורס מ"כים,היינו בהשבעה בכותל ,בטקס קבלת כומתה סגולה במשטרת גבעתי הישנה.
הם קרעו את התחת ממש,עלו במסע אלונקות את המוחרקה ואת רכס רמים באזור רמות נפתלי ולא שמענו ממנו אף קיטור  שקשה לו או משהו דומה לזה.
שהם סיימו את ההכשרה והגיעו לגדוד הסיור, הם נכנסו לשגרה של אחזקת קו ואימון ולמקומות האלה לא הורשנו להגיע.
אבל פעם אחת אחרי שחזר מהבית,התקשר אחרי יומיים וביקש שאם אנחנו יכולים, שנביא לו משהו שהיה קשור למכשיר הפלאפון שלו,אני לא זוכר במרחק הזמן מה היה הדבר הספציפי שלו הוא הזדקק,אבל עשינו את זה.
שאלנו איפה הוא נמצא והוא אמר אחרי שתיקה קצרה שהוא נמצא במוצב/ מחסום על כביש מגידו -ג'נין.
זה כבר היה סיפור אחר,ניסינו להבין אם המקום הספציפי נמצא באזור שמכוניות ישראליות יכולות להגיע לשם בבטחה ונאמר לנו שכן ונסענו .
לא נסענו כמובן דרך השטחים,עשינו עיקוף גדול ונסענו עד צומת מגידו על כביש 65
פונים ימינה בצומת מגידו ונוסעים דרומה עוברים ישוב או שניים והמכוניות מתחילות להתמעט ולא ברור לנו איפה אנחנו ואם אנחנו עדיין בכלל בקו הירוק.
לשמחתנו המחסום התגלה אחרי כמה דקות,היינו שם פחות מ10 דקות לדעתי העברנו את הפריטים,חיבוקים נשיקות ועפנו הבייתה.
חודשיים לפני סיום השרות הסדיר של הילד,הוא נשלח למוצב בגלבוע,היה אחראי שם על צוות לוחמים וטעה בשיקול דעת באיזושהי החלטה שקיבל.
על הטעות שעשה נשפט ונשלח לכלא 6 לדעתי ל14 יום.
לא היה לנו קל כמובן עם ההחלטה הזאת,לא ידענו מה זה אומר להיות בכלא צבאי,אבל הוא התייחס לזה די בשוויון נפש,בלי להתמרמר על גורלו ובלי לעשות עניין,כשהוא נשלח לעבודות חוץ בכלא עופר הגענו לשם בשבת ואיפשרו לנו לשבת איתו מחוץ לכלא לאיזה חצי שעה,למחרת הוא חזר לכלא 6 עם הבטחה לשוב לעבודות חוץ בכלא עופר אבל "שכחו" אותו בכלא 6 והוא לא חזר לעופר עד שהשתחרר אחרי 12 יום.
באחד הימים האחרונות לשהותו בכלא הוא התקשר וביקש שנשמיע לו בטלפון שיר שהוא מאוד אהב.
הנה השיר שלאחריו לא נשארה אף עין יבשה.

אני סיימתי,תיהיו טובים

זכיתי !

זה הפוסט שכתבתי היום בצהריים בדף הפייסבוק שלי:

אני כותב את זה כאן ולא בקבוצת האוהדים בה אני חבר עמותה ,כי כאן זה יכול להגיע ליותר אנשים.
לפני שעה קלה התקשר אלי בחור ששמו יואב סמואלוב.
הוא הציג את עצמו כנציג 'בריגדת מלחה' שהם הגוש המעודד במשחקים של הפועל ירושלים כדורסל והפועל  קטמון ירושלים בכדורגל ובשם קהילת קטמון כולה ושאל לשלומי,נורא פשוט.
הוא התעניין לדעת אם כאזרח ותיק שבסיכון,יש מי שמסייע לי.
האמת שלרגע רציתי להסתכל לצדדים ולמצוא את האדם עליו הוא מדבר כי אני אומנם אזרח ותיק ושומר על עצמי כאחד שבסיכון לכאורה,אבל לי יש משפחה,3 ילדים נהדרים ובת זוג והם לעיתים "מוותרים" לי כשצריך לסדר סידורים בחוץ או ללכת להיפר ולכן היה לי מוזר שהוא מתקשר אלי.
אבל אחרי רגע הבנתי שלא לכל האוכלוסיה עליה אני נמנה יש מזל כמו שלי יש.
ראינו אתמול את הקשיש מבאר שבע שנאלץ לצלצל למשטרה כי היה רעב וללא תרופות וחשבתי שיש לי מזל שאני חבר בקהילה כזאת מחבקת ואיכפתית ואיזה כיף לי שיש בקהילה הזאת אנשים שחושבים על אנשים אחרים שזקוקים למילה טובה,למישהו שיקנה להם תרופות,שיקנה אוכל במכולת.
נורא התרגשתי מהשיחה הזאת ואני גאה להיות חבר בעמותת האוהדים של הפועל קטמון ירושלים שעושה כל הזמן למען הקהילה והנה זה הגיע גם אלי.
תודה לבריגדת מלחה ותודה לקהילת הפועל קטמון ירושלים.
אני מרגיש מחובק ואהוב.זה לא מובן מאליו
אוהב אתכם❤

טרילוגיה,פרק ראשון

הסיפור הבא שאספר נכתב כבר בבלוג שלי בישרא וודאי חלק קראו אותו. אני מתכוון לכתוב טרילוגיה בת 3 סיפורים,בעקבות העובדה שהיום בני השלישי והצעיר שביניהם משתחרר בשעה טובה מצה"ל.
אוסיף ואומר שאחרי הטרילוגיה אכתוב פוסט נוסף שיוקדש לשירותו הצבאי של הצעיר ובו תובנות מתובנות שונות.
אז שנתחיל?
רק אומר שבשחרורו של בנצעיר (כמו ששדות היה כותב) אנחנו מסיימים את יחסינו עם המסגרת הזאת שהתחילו עת התגייסה בתנו הבכורה ביולי 2012.
כשהילדה התגייסה  ביולי 2012 כאמור,לא היה לנו נסיון עם הצבא,היא אומנם עשתה טירונות צה"לית רגילה בניצנים בואכה אשקלון. 4 שבועות מחוץ לבית,אבל זו לא הייתה טירונות קרבית,לא הייתה לנו סיבה מיוחדת לדאגה כי באמת,מה כבר יכול לקרות בטירונות כזאת ובאמת פחות או יותר הכל הלך חלק והיא הוצבה בסיומה בפרקליטות הצבאית ביפו,זה בעיקר הרגיש כאילו היא היא עדיין גרה בבית ,יוצאת בבוקר ליחידה וחוזרת בערב.
אחרי כמה חודשים בפרקליטות היא בישרה לנו שיש לה  שבועיים של מה שנקרא בט"ש.
מוציאים את אנשי המשרדים לתקופה של  שבועיים לשמירה של יישוב או מתקן צבאי בשטח.
בסדר,מה כבר יכול לקרות,הילדה בחורה חברותית,יש לה פלאפון ואם תזדקק למשהו היא תיצור איתנו קשר.
אישתי זאת לדעת היא מסוג האמהות שיעשו הכל כשאחד מילדינו מבקש. גם אני כמובן,אבל אני חושב שקודם צריך לאפשר לילד להתמודד ,להציב גבול שאותו לא אעבור ואם כלו כל הקיצין להתגייס לסייע.
לה אין את העניין הזה:-)
וכך בערבו של היום הראשון של בתנו בבט"ש ,מגיע ממנה טלפון והיא מספרת בקול נבוך משהו שהיא נמצאת במדבר וקר שם והיא שכחה פירטי לבוש  ושמיכה מהבית והיא לא יכולה לישון עם מה שהצבא סיפק לה במקום הזה והיא מבקשת שנבוא להביא לה...
שאלנו איפה את נמצאת,לקח זמן עד שהיא מצאה מישהו מהיחידה  ההומוגנית שנשאר לתדרך את הקבוצה שהגיעה והיא אמרה שהיא נמצאת במעלה עקרבים.
היה לי כמובן כמו כל אזרח ותיק, שטיולים הוא לא הצד הפעיל אצלו ,מושג די קלוש איפה זה בדיוק מעלה עקרבים,זכרתי שזו הדרך הישנה לאילת ואחד הפיגועים הראשונים בו נרצחו אנשים קרו שם,בסביבות מעלה עקרבים בשנות ה50 של המאה הקודמת.
אמרנו לה שנגיע אליה למחרת בשעות אחר הצהריים המוקדמות ונביא לה את הפריטים שביקשה למרות שאני חשבתי שלנסוע עד לשם זה די מטורף וצריך לתת לה להתמודד.
כאילו מה,היחידה בה היא נמצאת לא תספק לה מעיל אם יהיה לה קר? לא יכולה להוסיף שמיכה להתכסות בה בלילה,אבל זוגתי הטובה לא ממש רואה בעיניים שאחד מהילדים נמצא במצוקה והיא תצא לעזרתו.
הגיע הבוקר שלמחרת,שנינו הלכנו לעבודתינו  והתכנון היה כשאסיים את עבודתי בסביבות 11 בבוקר(הייתי דוור שמתחיל את יומו ב0400 להזכיר) אסע למקום עבודה של זוגתי ברמלה ומשם נמשיך למעלה עקרבים עם הציוד שהכנו מראש.תכנון אופטימי וחביב.
מה שקרה בפועל שהשכן שלנו ,דלת ממולנו נפטר לא עלינו באותו בוקר,זוגתי יצאה מהעבודה בסביבות 12 ובאה הבייתה והייתה לנו כוונה לנסוע לבית העלמין,להשתתף בלוויה של השכן ומבית העלמין לנסוע.
רק שההלווייה התעכבה והתחיל להיות די מאוחר,הווייז הראה שהנסיעה לוקחת כשעתיים לצד אחד והילדה הזהירה שהכביש שמוליך למתקן הספציפי בו היא הוצבה, היא דרך עפר לא מוארת וההמלצה של הצבא להגיע באור יום.
האמת שדי נכנסנו ללחץ,לא היה לנו נסיון בארועים כאלה( לא ידענו שנעשה נסיעות מהסוג הזה גם עם הבן האמצעי וגם עם הילד הצעיר שמשתחרר היום)
ולכן כשהחל מסע הלווייה באיחור מבחינתנו קצת לפני השעה 15:00,החלטנו לחתוך. עוד לפני שמסע ההלוויה נכנס לחלקת הקבר,נכנסנו לאוטו והתחלנו בנסיעה דרומה.
אני חוזר ומדגיש שאנחנו לא מסוג האנשים שמטיילים באופן מיוחד,ודאי לא למקומות כאלה ואנחנו נוסעים ונוסעים ועוברים את ב"ש והוויז לוקח אותנו לכיוון דימונה ומוריד אותנו מהכביש בצומת דימונה לכיוון ירוחם ואנחנו עושים תחרות מול השמש היורדת,התנועה באזור כבר מועטה ואתה רואה רק חול וחול,כשהשמש נעלמת לתוך ההערים הוויז מסמן לנו לפנות שמאלה לדרך עפר ואנחנו לבד לגמרי.
יש עדיין אור ודרך העפר לא מי יודע מה, ודאי לא מתאימה לאוטו משפחתי ואני מתפלל  שהאוטו יחזיק מעמד ולא יהיה לנו פנצ'ר.
זוגתי בכלל בחרדות איומות כאילו אנחנו בגבול סוריה עירק בפעולה נועזת.
וממשיכים לנסוע ולא רואים שום מתקן.
כבר חושך מצריים מסביב ואנחנו ממשיכים לנסוע ואז מגיעים למזלג דרכים ואני מהמר על המזלג השמאלי ומתקדם בחושך בעלייה תלולה  עוד כמאתיים מטר ופתאום רואים עמדת ש"ג.
עוצרים את הרכב,מתקרבים לשער,עומד שם חייל מנומנם שלא מבין מי אלה המשוגעים שנפלו עליו בחושך הזה אנחנו מבקשים ממנו שיקרא לילדה שתיקח מאיתנו את הדברים שהבאנו לה וכשהיא באה הוא אומר לה,תגידי השתגעת או משהו ? בשביל מה גררת את ההורים שלך עד לכאן,היית מבקשת היינו נותנים לך מה שחסר לך.😤
10 דקות היינו איתה בסך הכל,סובבנו את האוטו והפלגנו בחושך בחזרה הבייתה בידיעה ברורה שעשינו מעשה מטורף  שספק אם נחזור עליו.
בדיעבד אספר שחזרנו עליו בצורה כזאת ואחרת עם 2 הבנים . זוגתי בנחישות האימהית האופיינית לה כל כך ואני שלא התכוונתי לתת לה לנסוע לבד לכל מיני מקומות שכוחי האל שאליהם נסענו בפעמים הבאות שעליהם אספר בנפרד.
אני בטוח אגב שלכל מי שיש או היה ילד בצבא חווה חוויות דומות שבראייה לאחור היו קצת מביכות בזמן אמת,אבל מה לא עושים בשביל הילדים שלנו...
אני סיימתי,תיהיו טובים

אני רוצה לומר כמה דברים על מה שקורה כאן:
יושבת כאן חבורה מנופחת,מלאה באגו מפוצץ ובעזרת התקשורת בעיקר חדשות 12,13 מזיינת לכולנו את המוח,מפחידה,משקרת,מרמה ואנחנו בגלל ההפחדות והנבואות של נביאי השקר יושבים כמו כבשים בבית,לא רואים את הורינו ולא את ילדינו שגרים מחוץ לבית והאליטה השלטונית המושחתת ממשיכה בשלה כאילו כלום בחסות  המשטרה,השב"כ והצבא.
אותנו מנסים לסמם בשירי מרפסות מטומטמים,במשאיות של זמרים עם שירי שבט אחים ואחיות מדומים, באפליקצית זום שהיא לכאורה תחליף לשבט אחים גם יחד ובכל אלה רוצים להנמיך את קומתנו,להמשיך לשקר אותנו כדי שההנהגה המושחתת שמקבלת את שכרה בזמן,שממשיכה לחיות טוב,שרואה את בניה ובנותיה תמשיך לדפוק אותנו,להרוג את הורינו בבתי האבות כי פחות קשישים חוסך קיצבאות זקנה  ,הבירוקרטיה שלא מוכנים לוותר עליה ,ההתעקשות על איזה גוף יעשה מה,המלחמות של מי יבדוק,מי יביא מטושים,מי ימצא מהר יותר מכונות הנשמה ומעל הכל האיומים של ראש הממשלה שנאחז בשיניו בקרנות המזבח על מאות אלפי מתים,על סיפורי תחת על ידידיו מהעולם שבגללו ורק בגללו עוזרים לנו,כמה בולשיט הוא חושב שהוא יכול להאכיל אותנו ונאמין לו לדיקטטור הזה שמספח לכאורה כשלא רואים, מכולות של אמצעי הגנה שהובאו לעובדי משרד ראש הממשלה ומצאו את דרכם לביתו  ועוד כהנה וכהנה מחדלים שגורמים להנמכת קומתנו השחוחה גם ככה.
כל הסיפור של הקורונה זה מלחמות אגו מטומטמות למי יש גדול יותר,לא סתם לא מכניסים נשים לועדת ההיגוי העליונה,נשים יסיימו את הפארסה הזאת הרבה יותר מהר מחדלי האישים,הגנרלים בשם עצמם ולבלרי המשרדים השונים שלהם יש אינטרס שהכאוס ימשיך.יש גם מי שמרוויח מהחרה הזה הקורונה וגם הם רוצים שהעסק הזה ימשיך,מה כפת להם מיליון מובטלים? הם את שלהם מרוויחים.
מדינה קטנה,מפוררת ,מפורדת שלא הכינה את עצמה למגיפה כזאת ומזיזה את עצמה אחורה וקדימה ותוך כדי התנועה נלחמת בסקטורים שנלחמים האחד נגד השני.
בשורה התחתונה מעכשיו אדאג לעצמי ולמשפחתי כפי שאני חושב שצריך להתנהל,איבדתם אותי הנהגה .
ואומר עוד משהו התקנות האלה,לא להתקהל,ללכת עם מסיכות,לשמור מרחק וכו,תיכף יתפוצצו לכולנו בפרצוף,לא תעזור המשטרע עם הקנסות שהם נותנים למפגינים נגד השחיתות,אנשים יפרצו את הסגר,זו תיהיה המחאה נגד השלטון המושחת השבע שעושה אך ורק לעצמו.
זה הכל

ליל הסגר

לא לא עשינו מעשה עמישראל והתאחדנו עם כולם בזום,רק עם דודה ש. בוידיאו של הטלפון עם אינטרנט די גרוע.
וגם לא שרנו חד גדיא בנוסח מרפסות,יש לנו מרפסת סגורה ואם נפתח יבואו יתושים,יש גבול למה שאני מוכן לעשות למען עמישראל חי(בסוד אומר שאני מוכן מעט מאוד)
חגגנו ליל סדר כהלכתו,היללנו את הקדוש ברוך הוא שידע להרוג בבכוריהם כי מה לא עושים כדי שעמישראל יצא לטיול שנתי,
הרי לפולין אי אפשר לנסוע כי הקורונה וזה.
כל אחד נצמד להגדה שלו ואם דילגנו חס וחלילה על איזו מצווה זניחה,דודה ש. הייתה זועקת דרך הוידיאו,עכשיו ביצה,ביצה ,התעקשנו שבהגדה שאנו מחזיקין אין הוראת שעה לביצה למרות שיש לנו במקרר לפחות 30 שהצלחנו לספח.
בסוף היא צדקה הדודה והכנסנו את הביצה בלי תור בין בית יעקב מעם לועז להיא שעמדה ,ברקע של דודה ש. הטלויזיה הייתה פתוחה על ליל הסדר המאחד בערוץ 12,מזל שהקליטה לא הייתה טובה ככה חסכנו עוד נאום של המנהיג העליון שחרג מההסכמות והביא את בנו שגר מעבר לכביש לשולחן הסדר, כי שרה דרשה ,בני שגר בתל אביב שדי קרובה ליישוב שלנו גם עם הסגר,לא הגיע כי הוא מנוע,אבל אבנר נתניהו מיוחס,הוא והדוצ'ה האבא שלו מעל זוטות כסגר ושטויות כאלה.
היה ליל סדר נחמד,אוכל משובח שעמלנו עליו כל היום,
אחרי האוכל השתרענו על הספה,מי יגיד לנו להמשיך לקרוא אם רק אנחנו נמצאים?
התנחמנו ברחיצת כלים
עברנו את הסגר,נקווה להמשיך לשרוד.
תרבכו ותסעדו,הופס גם זה לא יהיה
אני סיימתי,תיהיו טובים

רוצה לאחל לכל חברותי וחברי חג שמח.
לא אכתוב היום מילה על פוליטיקה או על קורונה
במקום זאת קבלו שיר בביצוע של שניים מהגדולים ביותר

אין דברים כאלה.

הלב נשבר,טוב זה דרמטי מידי,יש לי סדק קטן בלב

בלייזר,ירחון הגברים,נסגר.
אני יודע שיש לי קוראות שלא אהבו את בלייזר,שחשבו שהוא מגזין גברים שובינסטי, שבעידן ה metoo אין מקום למגזינים כאלה ודאי כאלה שממשיכים להביא דפי כרומו עם נשים בבגדי ים או פחות,או בדיחות סקסיסטיות.
הכל נכון.
ועדיין בלייזר היה מגזין שלא רק הציג תמונות של נשים על השער שאגב עם השנים הלכו והתמעטו,היה שם הכל מהכל.
היו כתבות על אוכל ועל אופנועים ומכוניות וכדורגל ועל ענינים שאף פעם לא עשיתי וגם כשהייתי צעיר יותר ידעתי שלא אעשה.
בלייזר היה מה שהיה בשנות ה80 עיתון העיר של תל אביב,עם כותבים משובחים שכשקראת אותם הבנת שככה אני רוצה לכתוב ואחכ היה עיתון 'חדשות' שהיה פורץ דרך בתחומו,שלא פחד לכתוב על שום דבר ולא מאף אחד וידעת שמי שכותב שם כותב ישר אליך,בלי פוליטיקה קטנה,בלי להיות מחוייב להתיישר עם בעלי בית או  בעלי ממון,עיתון ששם זין על מה שהעיתונים הגדולים פחדו לכתוב.
ככה היה בלייזר,עם בדיחות שמצחיקות גברים למרות שנשים לא צחקו,כתבות על אוכל בלי לחשוש מהטבעונים או צמחונים יגידו ומי שלא טוב לו,יום טוב לו.
אני לא יודע אם בגלל סוג הכתיבה של כמה מהכותבים בעיתונים שהזכרתי,פתחתי ב2003 בלוג בישראבלוג,אבל ידעתי שאם אני רוצה שיקראו את מה שאני כותב אני צריך לכתוב בגוף ראשון ורק את האמת,לא ליפות אותה,לא לעשות מעצמי מה שאני לא,לא לחרטט סיפורים על איזה גבר אני ,איך בחורות נפלו לרגליי וכמה,זה לא אני.
אני קורא את בלייזר די מההתחלה .
בהתחלה קניתי אותו בכל חודש ואחרי שנה או שנתיים עשיתי מנוי וקיבלתי אותו הבייתה.
אישתי לא אהבה את האורח החדש שנח בסלון,היו יותר מידי תמונות חשופות על השער הקדמי ו2 בניי היו בגיל שאישתי חשבה שזה לא נאה ואולי גם לא ממש חינוכי שילד בן 11,12 יתקל בשער של מגזין כרומו עם בחורה ערומה בסלון.
הבנתי את זה והמחשבה על 2 הבנים שלי שיתקלו בעיתון הזה לא שובבה את רוחי,זכרתי איך כילד קניתי בשושו גליונות של "העולם הזה" של אורי אבנרי או  על העובדה שמידי פעם נתקלתי בירחון פלייבוי שמול התמונות שיש היום באינסטגראם,נראה לי מה זה מיושן שזה מצחיק.
אני החבאתי את גליונות העולם הזה מאבא שלי שהתעקש שאפתח ספרי לימוד במקום את העולם הזה,הוא לא הבין מה יש לילד בגיל 15 לקרוא העולם הזה ולא יכולתי להסביר לו מן הסתם.
בלייזר יורד מהאוויר אחרי הגליון שאני מחזיק בידי,לא הכל קראתי בכל גיליון,לא את כל הכותבים קראתי כאמור,אבל היו כותבים שדייקו את התחושות שלי כל כך שזה גרם לי לדמוע,כמו ההספד שכתב איציק שאשו על אבא שלו.
אבא של איציק היה שופט כדורגל כך שאת שמו שמעתי ואולי גם ראיתי אותו שופט במשחקים שהייתי בהם,אבל לא בגלל זה אהבתי את הכתבה,אהבתי את הכתבה כי לכמה דקות הייתי הילד הזה שאבא שלו לוקח אותו למשחק כדורגל כי זו הייתה הדרך היחידה שהכיר כדי להתקרב אליו וגרם לו לאהוב משהו שגם הוא אהב.
לזה קוראים חוויית צפייה וכתבות כאלה ועוד עושות לי להתגעגע לאבא שלי ולחנוק כמה דמעות כשאני מסתכל על ילדיי כשהירחון הזה בלייזר זרוק בפינה.
אני סיימתי,תיהיו טובים