יום ראשון, 5 באפריל 2020

הלב נשבר,טוב זה דרמטי מידי,יש לי סדק קטן בלב

בלייזר,ירחון הגברים,נסגר.
אני יודע שיש לי קוראות שלא אהבו את בלייזר,שחשבו שהוא מגזין גברים שובינסטי, שבעידן ה metoo אין מקום למגזינים כאלה ודאי כאלה שממשיכים להביא דפי כרומו עם נשים בבגדי ים או פחות,או בדיחות סקסיסטיות.
הכל נכון.
ועדיין בלייזר היה מגזין שלא רק הציג תמונות של נשים על השער שאגב עם השנים הלכו והתמעטו,היה שם הכל מהכל.
היו כתבות על אוכל ועל אופנועים ומכוניות וכדורגל ועל ענינים שאף פעם לא עשיתי וגם כשהייתי צעיר יותר ידעתי שלא אעשה.
בלייזר היה מה שהיה בשנות ה80 עיתון העיר של תל אביב,עם כותבים משובחים שכשקראת אותם הבנת שככה אני רוצה לכתוב ואחכ היה עיתון 'חדשות' שהיה פורץ דרך בתחומו,שלא פחד לכתוב על שום דבר ולא מאף אחד וידעת שמי שכותב שם כותב ישר אליך,בלי פוליטיקה קטנה,בלי להיות מחוייב להתיישר עם בעלי בית או  בעלי ממון,עיתון ששם זין על מה שהעיתונים הגדולים פחדו לכתוב.
ככה היה בלייזר,עם בדיחות שמצחיקות גברים למרות שנשים לא צחקו,כתבות על אוכל בלי לחשוש מהטבעונים או צמחונים יגידו ומי שלא טוב לו,יום טוב לו.
אני לא יודע אם בגלל סוג הכתיבה של כמה מהכותבים בעיתונים שהזכרתי,פתחתי ב2003 בלוג בישראבלוג,אבל ידעתי שאם אני רוצה שיקראו את מה שאני כותב אני צריך לכתוב בגוף ראשון ורק את האמת,לא ליפות אותה,לא לעשות מעצמי מה שאני לא,לא לחרטט סיפורים על איזה גבר אני ,איך בחורות נפלו לרגליי וכמה,זה לא אני.
אני קורא את בלייזר די מההתחלה .
בהתחלה קניתי אותו בכל חודש ואחרי שנה או שנתיים עשיתי מנוי וקיבלתי אותו הבייתה.
אישתי לא אהבה את האורח החדש שנח בסלון,היו יותר מידי תמונות חשופות על השער הקדמי ו2 בניי היו בגיל שאישתי חשבה שזה לא נאה ואולי גם לא ממש חינוכי שילד בן 11,12 יתקל בשער של מגזין כרומו עם בחורה ערומה בסלון.
הבנתי את זה והמחשבה על 2 הבנים שלי שיתקלו בעיתון הזה לא שובבה את רוחי,זכרתי איך כילד קניתי בשושו גליונות של "העולם הזה" של אורי אבנרי או  על העובדה שמידי פעם נתקלתי בירחון פלייבוי שמול התמונות שיש היום באינסטגראם,נראה לי מה זה מיושן שזה מצחיק.
אני החבאתי את גליונות העולם הזה מאבא שלי שהתעקש שאפתח ספרי לימוד במקום את העולם הזה,הוא לא הבין מה יש לילד בגיל 15 לקרוא העולם הזה ולא יכולתי להסביר לו מן הסתם.
בלייזר יורד מהאוויר אחרי הגליון שאני מחזיק בידי,לא הכל קראתי בכל גיליון,לא את כל הכותבים קראתי כאמור,אבל היו כותבים שדייקו את התחושות שלי כל כך שזה גרם לי לדמוע,כמו ההספד שכתב איציק שאשו על אבא שלו.
אבא של איציק היה שופט כדורגל כך שאת שמו שמעתי ואולי גם ראיתי אותו שופט במשחקים שהייתי בהם,אבל לא בגלל זה אהבתי את הכתבה,אהבתי את הכתבה כי לכמה דקות הייתי הילד הזה שאבא שלו לוקח אותו למשחק כדורגל כי זו הייתה הדרך היחידה שהכיר כדי להתקרב אליו וגרם לו לאהוב משהו שגם הוא אהב.
לזה קוראים חוויית צפייה וכתבות כאלה ועוד עושות לי להתגעגע לאבא שלי ולחנוק כמה דמעות כשאני מסתכל על ילדיי כשהירחון הזה בלייזר זרוק בפינה.
אני סיימתי,תיהיו טובים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה