אז הנה החלק השני בטרילוגיה שנכתבת לרגל העובדה שכמשפחה סיימנו את יחסינו הקרובים עם צה"ל(למעט מילואים כמובן)
בני האמצעי,התגייס בנובמבר 13,ידענו מראש שהוא מיועד לגבעתי ואכן לשם הוא הגיע.
כשהוא התגייס ,למשך שבעת החודשים הבאים הפכנו להיות הורים ל2 ילדים בצבא באותה עת.
כשהוא הגיע הבייתה בשבת הראשונה הוא סיפר שעבר את הגיבוש לסיירת ,שאלנו לגבי המסלול והוא אמר שעד סוף הטירונות הם ביחד ואחכ הם מתפצלים.
היה נהוג בגבעתי לקיים יום הורים (זה אגב היה יום ההורים האחרון ,הנוהג הזה בוטל אחרי הטירונות שלו ואני לא יודע אם חודש)קיבלנו הודעה להגיע ביום מסויים ובשעה מסויימת לבא"ח גבעתי בקציעות.
מי שמכיר מהכביש הראשי(צומת טללים ניצנה) פונים שמאלה ב"חרט אל תנק" לכביש שמוביל לבסיס וזו עליה לא קלה עד לשער הבסיס.
לא איפשרו להגיע עם מכוניות עד שער הבסיס,במקום זאת הכשירו מגרש חנייה משמאל לכביש הראשי ועכשיו תתחילו ללכת עם סירים וסלים עם אוכל ממגרש החנייה עד הבסיס.
מילא אנשים צעירים,אבל היו שם הורים מבוגרים,סבים וסבתות שבאו לראות את הבן והנכד הלוחם והיו צריכים ללכת כקילומטר וחצי ברגל עם הכבודה.
ומילא זה,הילדים לא היו בבית הרי והנוהג הבלתי כתוב שמביאים לארועים מהסוג הזה אוכל מהבית קצת להביא טעמים של בית.
לא צריך לומר בכלל שליחידה היו תוכניות משל עצמה לגבי היום הזה ולמעט זמן קצרצר בכל השעות שהיינו שם לא איפשרו לחיילים לאכול את האוכל מהבית,זה לימד אותנו לקח שאסור להביא המון אוכל למפגשים מהסוג הזה,מכסימום מנה שווארמה למשל ובקבוק קולה,אבל את זה לא ידענו אז.
הטירונות הסתיימה ובני שובץ לגדוד הסיור של גבעתי ליחידת העורב,לא ידענו מה זה ולא ידענו במה זה כרוך,אבל שמחנו בשמחתו והיינו מאוד גאים בבחירות שעשה.
בימים שבאו אחכ הילד היה במקומות שאת שמם לא הכרתי עד אז,כולם מאוד רחוקים ובכל מקום שהיה הגענו אליו כמיטב המסורת המשפחתית,כך היינו אצלו כשהיה בהר קרן באימון המתקדם,חור באמצע שום מקום באזור קציעות,הבאנו לו תופינים שסגר שבתות בביסל"ח 17 על כביש דימונה ירוחם שם עשה קורס מ"כים,היינו בהשבעה בכותל ,בטקס קבלת כומתה סגולה במשטרת גבעתי הישנה.
הם קרעו את התחת ממש,עלו במסע אלונקות את המוחרקה ואת רכס רמים באזור רמות נפתלי ולא שמענו ממנו אף קיטור שקשה לו או משהו דומה לזה.
שהם סיימו את ההכשרה והגיעו לגדוד הסיור, הם נכנסו לשגרה של אחזקת קו ואימון ולמקומות האלה לא הורשנו להגיע.
אבל פעם אחת אחרי שחזר מהבית,התקשר אחרי יומיים וביקש שאם אנחנו יכולים, שנביא לו משהו שהיה קשור למכשיר הפלאפון שלו,אני לא זוכר במרחק הזמן מה היה הדבר הספציפי שלו הוא הזדקק,אבל עשינו את זה.
שאלנו איפה הוא נמצא והוא אמר אחרי שתיקה קצרה שהוא נמצא במוצב/ מחסום על כביש מגידו -ג'נין.
זה כבר היה סיפור אחר,ניסינו להבין אם המקום הספציפי נמצא באזור שמכוניות ישראליות יכולות להגיע לשם בבטחה ונאמר לנו שכן ונסענו .
לא נסענו כמובן דרך השטחים,עשינו עיקוף גדול ונסענו עד צומת מגידו על כביש 65
פונים ימינה בצומת מגידו ונוסעים דרומה עוברים ישוב או שניים והמכוניות מתחילות להתמעט ולא ברור לנו איפה אנחנו ואם אנחנו עדיין בכלל בקו הירוק.
לשמחתנו המחסום התגלה אחרי כמה דקות,היינו שם פחות מ10 דקות לדעתי העברנו את הפריטים,חיבוקים נשיקות ועפנו הבייתה.
חודשיים לפני סיום השרות הסדיר של הילד,הוא נשלח למוצב בגלבוע,היה אחראי שם על צוות לוחמים וטעה בשיקול דעת באיזושהי החלטה שקיבל.
על הטעות שעשה נשפט ונשלח לכלא 6 לדעתי ל14 יום.
לא היה לנו קל כמובן עם ההחלטה הזאת,לא ידענו מה זה אומר להיות בכלא צבאי,אבל הוא התייחס לזה די בשוויון נפש,בלי להתמרמר על גורלו ובלי לעשות עניין,כשהוא נשלח לעבודות חוץ בכלא עופר הגענו לשם בשבת ואיפשרו לנו לשבת איתו מחוץ לכלא לאיזה חצי שעה,למחרת הוא חזר לכלא 6 עם הבטחה לשוב לעבודות חוץ בכלא עופר אבל "שכחו" אותו בכלא 6 והוא לא חזר לעופר עד שהשתחרר אחרי 12 יום.
באחד הימים האחרונות לשהותו בכלא הוא התקשר וביקש שנשמיע לו בטלפון שיר שהוא מאוד אהב.
הנה השיר שלאחריו לא נשארה אף עין יבשה.
אני סיימתי,תיהיו טובים
בני האמצעי,התגייס בנובמבר 13,ידענו מראש שהוא מיועד לגבעתי ואכן לשם הוא הגיע.
כשהוא התגייס ,למשך שבעת החודשים הבאים הפכנו להיות הורים ל2 ילדים בצבא באותה עת.
כשהוא הגיע הבייתה בשבת הראשונה הוא סיפר שעבר את הגיבוש לסיירת ,שאלנו לגבי המסלול והוא אמר שעד סוף הטירונות הם ביחד ואחכ הם מתפצלים.
היה נהוג בגבעתי לקיים יום הורים (זה אגב היה יום ההורים האחרון ,הנוהג הזה בוטל אחרי הטירונות שלו ואני לא יודע אם חודש)קיבלנו הודעה להגיע ביום מסויים ובשעה מסויימת לבא"ח גבעתי בקציעות.
מי שמכיר מהכביש הראשי(צומת טללים ניצנה) פונים שמאלה ב"חרט אל תנק" לכביש שמוביל לבסיס וזו עליה לא קלה עד לשער הבסיס.
לא איפשרו להגיע עם מכוניות עד שער הבסיס,במקום זאת הכשירו מגרש חנייה משמאל לכביש הראשי ועכשיו תתחילו ללכת עם סירים וסלים עם אוכל ממגרש החנייה עד הבסיס.
מילא אנשים צעירים,אבל היו שם הורים מבוגרים,סבים וסבתות שבאו לראות את הבן והנכד הלוחם והיו צריכים ללכת כקילומטר וחצי ברגל עם הכבודה.
ומילא זה,הילדים לא היו בבית הרי והנוהג הבלתי כתוב שמביאים לארועים מהסוג הזה אוכל מהבית קצת להביא טעמים של בית.
לא צריך לומר בכלל שליחידה היו תוכניות משל עצמה לגבי היום הזה ולמעט זמן קצרצר בכל השעות שהיינו שם לא איפשרו לחיילים לאכול את האוכל מהבית,זה לימד אותנו לקח שאסור להביא המון אוכל למפגשים מהסוג הזה,מכסימום מנה שווארמה למשל ובקבוק קולה,אבל את זה לא ידענו אז.
הטירונות הסתיימה ובני שובץ לגדוד הסיור של גבעתי ליחידת העורב,לא ידענו מה זה ולא ידענו במה זה כרוך,אבל שמחנו בשמחתו והיינו מאוד גאים בבחירות שעשה.
בימים שבאו אחכ הילד היה במקומות שאת שמם לא הכרתי עד אז,כולם מאוד רחוקים ובכל מקום שהיה הגענו אליו כמיטב המסורת המשפחתית,כך היינו אצלו כשהיה בהר קרן באימון המתקדם,חור באמצע שום מקום באזור קציעות,הבאנו לו תופינים שסגר שבתות בביסל"ח 17 על כביש דימונה ירוחם שם עשה קורס מ"כים,היינו בהשבעה בכותל ,בטקס קבלת כומתה סגולה במשטרת גבעתי הישנה.
הם קרעו את התחת ממש,עלו במסע אלונקות את המוחרקה ואת רכס רמים באזור רמות נפתלי ולא שמענו ממנו אף קיטור שקשה לו או משהו דומה לזה.
שהם סיימו את ההכשרה והגיעו לגדוד הסיור, הם נכנסו לשגרה של אחזקת קו ואימון ולמקומות האלה לא הורשנו להגיע.
אבל פעם אחת אחרי שחזר מהבית,התקשר אחרי יומיים וביקש שאם אנחנו יכולים, שנביא לו משהו שהיה קשור למכשיר הפלאפון שלו,אני לא זוכר במרחק הזמן מה היה הדבר הספציפי שלו הוא הזדקק,אבל עשינו את זה.
שאלנו איפה הוא נמצא והוא אמר אחרי שתיקה קצרה שהוא נמצא במוצב/ מחסום על כביש מגידו -ג'נין.
זה כבר היה סיפור אחר,ניסינו להבין אם המקום הספציפי נמצא באזור שמכוניות ישראליות יכולות להגיע לשם בבטחה ונאמר לנו שכן ונסענו .
לא נסענו כמובן דרך השטחים,עשינו עיקוף גדול ונסענו עד צומת מגידו על כביש 65
פונים ימינה בצומת מגידו ונוסעים דרומה עוברים ישוב או שניים והמכוניות מתחילות להתמעט ולא ברור לנו איפה אנחנו ואם אנחנו עדיין בכלל בקו הירוק.
לשמחתנו המחסום התגלה אחרי כמה דקות,היינו שם פחות מ10 דקות לדעתי העברנו את הפריטים,חיבוקים נשיקות ועפנו הבייתה.
חודשיים לפני סיום השרות הסדיר של הילד,הוא נשלח למוצב בגלבוע,היה אחראי שם על צוות לוחמים וטעה בשיקול דעת באיזושהי החלטה שקיבל.
על הטעות שעשה נשפט ונשלח לכלא 6 לדעתי ל14 יום.
לא היה לנו קל כמובן עם ההחלטה הזאת,לא ידענו מה זה אומר להיות בכלא צבאי,אבל הוא התייחס לזה די בשוויון נפש,בלי להתמרמר על גורלו ובלי לעשות עניין,כשהוא נשלח לעבודות חוץ בכלא עופר הגענו לשם בשבת ואיפשרו לנו לשבת איתו מחוץ לכלא לאיזה חצי שעה,למחרת הוא חזר לכלא 6 עם הבטחה לשוב לעבודות חוץ בכלא עופר אבל "שכחו" אותו בכלא 6 והוא לא חזר לעופר עד שהשתחרר אחרי 12 יום.
באחד הימים האחרונות לשהותו בכלא הוא התקשר וביקש שנשמיע לו בטלפון שיר שהוא מאוד אהב.
הנה השיר שלאחריו לא נשארה אף עין יבשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה