יום שלישי, 13 באפריל 2021

יום הזכרון לחללי צה"ל

בכל ערב יום זכרון וזה כמעט בנאלי לכתוב,עמדנו כילדים בטקסים ארוכים ודי משמימים שחזרו על עצמם בדיוק מוכר שנה אחרי שנה,היינו סטאטיסטים בהצגה מוכרת מראש,התפקיד היחיד שהיה לנו מלבד הניבחרים שתמיד הקריאו או שרו הוא לעמוד במסדר הזכרון,להשתדל להיות עצובים ורציניים ולא לצחקק או לפלוט בדיחות.
במבט לאחור,חינכו אותנו להיות ניצבים בהצגה ידועה מראש כי מערכת החינוך באותה תקופה (ואני בספק רב אם השתנה משהו) הייתה שבלונית,לא גמישה,לא יצירתית וההנהלה והמורים רק רצו שהכל יעבור בשלום .
היינו ילדים,אף אחד לא חווה אז מלחמה,מעטים חוו שכול,לא היו לנו הכלים להבין מה אמר היום הזה,בסך הכל רצינו להגיע לערב יום העצמאות ולהשתתף בחגיגות שהיו באותו ערב.
זה הלך ונעשה רע עם השנים אני מצטער לומר.
הדיקלומים של ראשי המדינה,הטקסים המשמימים הפכו לכלים פוליטים במאבקים בין הממשלות השונות לאופוזיציה ומאז נתניהו בשלטון המצב הפך קטסטרופה.
אפילו הטקס הכי מרגש שהיה כאן,טקס הדלקת המשואות הפך כלי פוליטי שמשמש את ראש המכשלה לבמה נוספת להפצת דעותיו ולדקלום אחד ארוך שמהלל את עצמו  וזה הפך בלתי נסבל.
בשנים האחרונות  לא צפיתי בטקס הדלקת המשואות.
כילד חלון חדר השינה של הורי צפה להר הרצל,היינו רואים בערב יום הזכרון את אלומות  זרקורים שפילחו את השמיים ובערב יום העצמאות צפינו במופע הזיקוקים,בחי מהר הרצל.
הייתה שמחה אותנטית,לא היו זמרים שלקחו 70 ו80 אלף שקל להופעה של חצי שעה,היו מעגלי רוקדים,פטישים מפלסטיק ארורים ולא התערבבה בתחושת החג פוליטיקה לסוגיה.
אם מישהו קיבל את פרס ישראל על הישגיו המקצועיים אף אחד לא חיטט בעברו וניסה למנוע ממנו לקבל פרס.
המדינה השתנתה לרעה ויחד איתה כל מה שיום העצמאות מסמל.
חג שמח.
אני סיימתי,תיהיו טובים

יום חמישי, 8 באפריל 2021

יום השואה

 בית הספר היסודי בו למדתי,בית ספר בית הכרם בירושלים,שוכן שנים רבות על רבות במרכז השכונה,אם מותחים את גבולות השכונה פאתיה הדרומיים גובלים בהר הרצל,מרחק ק"מ וחצי לערך,בכל יום שואה ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל היינו צועדים בסך את המרחק הלא גדול הזה בשיירה ארוכה מבית הספר ליד ושם ביום השואה ולרחבת הטקסים בהר הרצל בערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.

הימים היו שנות השישים,לא ניכר עצב בתלמידים הצוהלים בשקט, בדרכם לטקסים האלה,לא הייתה אז טלויזיה שיכלה להמחיש יותר מהכל את האסון הנורא שקרה ליהודי אירופה.

לא היו לי ניצולי שואה במשפחה שלי או קרובים שנשלחו למשרפות ולמחנות המוות,השואה הייתה רחוקה ממני כילד והאמת שלא הקדשתי לה מחשבה רבה.

הבנתי שצריך להיות עצוב לפרק זמן לא ארוך וניסיתי בכל כוחי להעצב,לא תמיד זה הצליח.

לאבא שלי היה חבר קרוב,דב קראו לו,את דב הכרתי כילד כי אבא שלי והוא היו הולכים בשבתות למשחקי קבוצת הכדורגל הפועל ירושלים,הבן של דב כשהתחלנו ללכת לכדורגל היה ילד מאוד צעיר והוא לא הביא אותו למשחקים.

דב היה ניצול שואה,ניצול השואה הראשון שהכרתי,באחד מימי הקיץ החמים במשחק של הפועל ירושלים,דב הפשיל את שרוולי החולצה המכופתרת שלבש ואת שרווליה מעולם לא קיפל ואני ראיתי מספר כחול על היד.

אחרי המשחק כשנפרדנו מדב שאלתי את אבא לפשר המספר על ידו של דב ואז הוא סיפר לי שדב נולד בצכיה,עבר את השואה,נשלח עם הוריו למחנה ריכוז ושם הוטבע בו המספר הכחול.

אבא השביע אותי לא לדבר בשום פנים  עם דב על המספר שעל ידו,לא להזכיר ולא לדבר על ידו על השואה ואני כמובן הסכמתי.

דב ואבא היו חברים קרובים במשך די הרבה זמן,בכל בוקר הם היו נפגשים לארוחת עשר בקפה טעמון הידוע של מרדכי קופ,דב היה מגיע מהמשרד בו עבד ברח המלך ג'ורג',אבא ירד ממשרדו ברח שץ וככה במשך שנים היו נפגשים בטעמון,אני מן הסתם גדלתי ובגרתי,הלכתי לצבא והפסקתי ללכת למשחקי הפועל ירושלים,גם אבא הפסיק ללכת,את דב לא ראיתי הרבה שנים.אבא נפטר בשנת 2000,בשבעה קיבלתי טלפון ,דב היה על הקו,לא דיברנו הרבה שנים,הוא הביע צער עמוק על לכתו של אבא,סיפר כמה אהב אותו,אמר שלא היה מסוגל להגיע ללווייה ולא יגיע לשבעה,אבל הוא רוצה להביע בפני באופן אישי את צערו העמוק.

סיפרתי לו שלפני הרבה שנים אבא ביקש ממני לא להזכיר לידו את היותו ניצול שואה ודב צחק צחוק מר וציין שאבא היה איש שהיה רגיש לזולת והוא אבא ניסה להגן עליו ,קצת חבל שהוא ציווה עליך לא לדבר איתי על זה,היו יכולות לנו שיחות מאוד מענינות על הנושא.

נפרדנו לשלום בשיחה הזאת,כמה שנים אחכ,דב חלה והלך לעולמו,כתבתי פוסט ארוך לזכרו בישראבלוג ותייגתי את בנו,אברי גלעד שהכרתי מעבודות משותפות שעשינו בקולנוע כדי שידע כמה אהבתי את דב אביו.ניצול השואה הפרטי שלי.

היחס שלי לשואה כמובן השתנה עם השנים,ביחד עם הזעזוע הנורא על מה שעשו הנאצים ליהודים בשואה התחיל לחלחל כעס גדול בשנים האחרונות על היחס המחפיר לו זוכים ניצולי השואה החיים בישראל.

בשנים האחרונות אני מעלה בכל יום שואה פוסט על הציניות הנוראה בה משתמשים הפוליטיקאים בישראל כשהם רוכבים על גבם של הניצולים,על ההזנחה הפושעת,על הדלות והעוני בהם חיים הניצולים ועל הגזל והעושק שנוקטות כל ממשלות ישראל בעיקר מאז שולט נתניהו שבציניות מבחילה משתמש ללא הפסקה בשואה,בלי קשר למציאות.

גם אתמול הופגן היחס הזה בנאומים בטקס שהופך להיות פוליטי מידי,דיקלומי מידי,כאילו כולם מתורגלים לומר את אותם דברים שנה אחר שנה בלי קשר למציאות חייהם של הניצולים החיים בנינו.

הנאצים ניסו להשמיד את העם היהודי,מדינת ישראל הורגת אותם לאט לאט.

יום שישי, 26 במרץ 2021

חג שמח

 רציתי לאחל חג שמח,

השנה מתחבר החג בחזרה בחזרה לכל המשפחות שבחג בשנה שעברה ישבו בנפרד ממשפחותיהם וזה אושר גדול.

אני רוצה לאחל חג שמח ולהודות בצורה שקולה וזהירה על תוצאות הבחירות,כי הרב מג עדיין כאן והוא יכול לשלוף שפנים מהכובע שמנסור עבאס יקבל סחרחורת מהקסמים שיעשה עליו הצ'יקו ודיקו הנוכל,הרודן,המושחת ,השקרן המתועב ששמו בנימין נתניהו.מאחל שגוש המרכז והשמאל יתנהל בחוכמה ובזהירות ובלי אגו כדי שסוף כל סוף יהיה לעמישראל קצת שקט.

היום אני חוגג 29 שנות נישואין,לומר 'חוגג' זה קצת אנדרסטייטמנט,נציין את יום הנישואין בארוחת ערב בבית,לצערי לא בהרכב מלא של הילדים,בעיקר בגלל האינטנסיביות של ההכנות לחג שהשנה נחגוג אצל אחותי בשרון ומוטל עלינו לבשל את חלקנו,

למחרת ליל הסדר,ניסע לאילת לבקר את בןצעיר שעובד שם בעבודה מועדפת בעיר הגמלים ואין לו חופש ולכן לא יכול להתכנס איתנו לחג,נבלה איתו שעתיים שלמות... ואז ניסע בחזרה הבייתה כדי לחגוג יום הולדת לבן האמצעי שימלאו לו באותו יום 26.

בקיצור שישו ושימחו ושנינו גם עובדים כל חול המועד.

אז חג שמח יקיריי ויקירותי לכם ולבני משפחותיכם.

שרק טוב יהיה

יום שבת, 27 בפברואר 2021

כמה מילים על עמוס עוז ודומיו

 לפני כשבוע סערה הארץ עם פרסום ספרה של גליה עוז,בתו של עמוס עוז והגילויים שהאיש היה הורה אלים.

לא ברור לי מה הזעזוע הגדול?אנחנו מניחים שאיש ספר כעמוס עוז אחד שזכה בפרסים בינלאומיים,אחד שהיה המצפן המוסרי של השמאל השפוי בארץ,קול קורא במדבר לחיים משותפים בין ערבים ויהודים,דתיים וחילונים, הוא ינהג כך גם בביתו פנימה ויתייחס אל בני ביתו כפי שהוא מטיף להתייחסות אל האחרים והופס איזו הפתעה,מסתבר שהאיש היה  ככל אדם והכה את מי מילדיו ככל ההורים באותה תקופה.

ואני מדבר על ילדים שגדלו כאן בארץ בשנות ה50 וה 60 שהיום הם בני למעלה מ60,מה חשבתם שהיה כאן שאתם נדהמים מההתנהגות של עוז כהורה?

מה זאת ההיתממות הזאת?

אילו זכויות היו בכלל לילדים בשנים ההם?

כל הסביבה בה אני גדלתי בשכונת " היוקרה" "הירושלמית בית הכרם ידעה שאבות מכים את ילדיהם

כשהילדים מביאים ציון גרוע מבית הספר

שהם משתוללים בבית כשאבא בעבודה ואמא עומדת מול השתוללות חסרת אונים ויכולה לומר ,"חכו חכו,אני אספר לאבא כשיחזור מהעבודה והוא יראה לכם מה זה"

או הגרוע מכל זה להפריע למנוחת הצהריים הקדושה של אבא בין 2 ל 4

מי שגדל כאן בשנות ה50 וה60 יודע מה אומר המושג 'בין 2 ל4'.

אותן שעות הקדושות בהן ילד מחונך לא יורד לשחק למטה

אלא יושב בבית ועושה שיעורים ואם הוא בוחר לעשות משהו אחר שיעשה את זה בשקט גמור כי היד של אבא קלה על ההדק כשמפריעים לו לישון בין 2 ל4

אז כנראה שהעוצמות והכעס המתפרץ של עמוס עוז היה קצת יותר גדול משל אבות אחרים והוא השאיר צלקות גדולות יותר בנפשה הרכה של גליה הילדה

אבל גם אנחנו ספגנו,גם אנחנו פחדנו מנחת ידו של אבא שבכעסו הפליק לנו או שאג עלינו שאגות איומות שלפעמים ברחנו לשדה מאחורי הבית

או שביקשנו מאמא שתתגרש ממנו כי הוא מרביץ.

אבל גם הודנו לאל שאנחנו לא ילדים של אבא של אבי ח. שהיה מרביץ לבנו עם חגורת מכנסיו ולפעמים במקל של המטאטא והוא היה באמת שכן שקט מאוד ואשתו הייתה הרעה מביניהם,עד כדי כך רעה שכשאבא שלנו בישר לנו שאמא מתה,עלינו אל השכנה ש. כדי שתחבק ותרחם עלינו.

האבות בשכונה עבדו קשה,הילדים הלכו לבית הספר ואם לא הגיעו ,אף אחד לא צלצל להוריהם לדווח שלא הגיעו,רק בסוף השליש באסיפות הורים,ההורים למדו שהילדים הטובים שלהם לא הלכו תמיד לבית הספר,הבריזו כאן ושם וקיוו שבית הספר לא ילשין להוריהם על ההברזות,אבל זה המינימום שבית הספר עשה ובאותם ערבים השכונה מלאה בזעקות של ילדים שחטפו מכות מהוריהם.

לא הייתה אז מועצה לשלום הילד

לא היה מנגנון שהסביר להורים שאסור להכות את הילדים אלא "להכיל" ( אגב מילה שעושה לי עד היום צמרמורת ) אותם ובמקום לתת מכות לשוחח איתם ולהסביר להם איפה הם טועים ולבקש שיתקנו את  התנהגותם.

אני לא מצדיק את מה שההורים בעיקר האבות עשו לילדיהם,אני מודה שכשילדיי התפרעו בחנות הנעליים שאליה לקחנו אותם כדי לקנות להם נעליים חדשות והם בחרו להתרוצץ בין הקומות ולהתחבא לנו ואחד מהשני רציתי להפליק להם כהגן,שילמדו שלא ממרים את הוראות אמא ואבא,אבל התאפקתי מה לעשות,הבנתי מהר מאוד שאני לא רוצה לנהוג כמו אבא שלי ולא הרמתי מעולם יד על ילדיי.

אבל אני כאבא חייתי במציאות אחת ואבא שלי חי במציאות אחרת ואי אפשר לשפוט משהו שקרה לפני 60 שנה בכלים של היום.

יחסיי עם אבא שלי ככל שבגרתי השתנו מן הסתם,לא החזקתי כעסים נגדו בגלל שחטפתי מכות כילד,החזקתי כעסים על ענינים אחרים,על הפרעת הקשב והריכוז הלא מאובחנת שלי,על העוול הנורא שגרמו לי הורי שחשבו שאם אני לא מצליח בלימודים אני טיפש ואידיוט,הבחירה של הורי להשאיר אותי כיתה בכיתה ד' בשל קשיי והחשיבה שאם אחזור על כיתה ד' יהיה לי יותר קל כאילו זו הסיבה לעובדה שאני לא מצליח בלימודים והם כמובן לא חשבו שיש לי מה לומר בעניין גרמה לי לאובדן הבטחון העצמי שלי שנים קדימה,הפחד העצום שבו חייתי כל שנות בית הספר היסודי שיצביעו עלי ויאמרו הנה ילד טיפש,הוא נשאר כיתה,גרם לי להעלם, ,להתכווץ ,שלא ירגישו שאני קיים,שלא ישאלו אותי שאלות בכיתה שלא אדע לענות עליהן ושוב  יחשבו שאני אידיוט,זו מכה הרבה יותר כואבת מפגיעה פיזית של אבא מכה.

בזבזתי כמויות אנרגיה בלתי נגמרות בנסיון להסתיר את קיומי,מורים טיפשים,חסרי מודעות,גבהי לב,התנשאו מעלי,לעגו לי ונתנו לי עונשים משפילים שהיום לא היו עוברים אף רף ענישה של משרד החינוך העכשווי,אז מה אתם מתפלאים על המכות שהחטיף עמוס עוז לבתו?

זו הייתה המציאות,היא הייתה מחורבנת,לא מוצדקת,אבל כנראה שלא הכירו מציאות אחרת והשיטה אגב של הורים שמכים את ילדיהם כי עשו לדעתם מעשה שראוי למכות לא הייתה נחלה בלעדית של הורים בשכונת היוקרה שלנו,קראתי זכרונות ילדות של ילדים שגרו בשכונות מצוקה ,בנים שגדלו לאור  הסיסמה "חוסך שבטו שונא בנו" שלא נשארה על הדף הכתוב את הפתגם אלא הייתה בפירוש הוראת שעה.

אז מה זו התממות הזאת בקשר לעמוס עוז,מסתבר שהאיש נהג ככל אדם לצערה  של בתו,אבל אלה היו החיים אז.

אז בואו,נתקדם מהצביעות וההתחסדות.

אני סיימתי,תיהיו טובים

יום שבת, 13 בפברואר 2021

פרזיטים חברתיים

חברי אריאל כתב את הפוסט הזה,לא יכולתי לכתוב טוב יותר ממנו ואני מסכים לכל מילה ומביא את הפוסט כלשונו

לא התחסנת? אתה פרזיט חברתי!

סביב שיח הסנקציות כלפי ה"לא מתחסנים" (אני לא גיבשתי דעה בעד או נגד), עולה הטענה הליברלית המאוסה בדבר "זכויות הפרט". מה שאותם "לא מתחסנים" מסרבים להבין זה שזכויות הפרט לא עומדות, ומעולם לא עמדו לבדן, אלא כחלק בלתי נפרד מזכויות הכלל, יעני גם זכויות הפרט של האחרים והיות כולנו חלק מחברה אחת. מכשלונות הליברליזם המקדש את האינדיבידואליזם, התחנכנו לחשוב כאילו כל אחד מאיתנו חי על אי בודד- כך זה בכביש, כך זה בדרוויניזם החברתי כאן. אותם "לא מתחסנים" מבלבלים במוח ומקשקשים בעצם את המנטרות של "תעשה מה בא לך, אל תפריע לי" או "חיה ותן לחיות". השיח הדוחה הזה, לא רק שיש בו אפס סולידריות חברתית, לזה התרגלנו תחת שלטון הימין רב-השנים, אלא הוא שיח שעיוור לזכויות הפרט (אשר ביחד הוא קולקטיב) של המתחסנים, לכן ה"לא מתחסנים" הם פרזיטים: אם מי שיכולים להתחסן ולא עשו זאת בשל סירוב פרזיטי היו מתחסנים- יותר ערים היו פותחות את בתי- הספר מחר, יותר ילדים היו חוזרים למסגרות, פחות ילדים היו בודדים/ מדוכאים/ משמינים/ בחרדות, יותר הורים מובטלים יכלו להתפנות לחפש עבודה ואולי אפילו לצאת אליה ולהתפרנס בכבוד, ובקיצור- כל הרעות החולות הנלוות לסגר ולשהות הממושכת בבית, עשויות היו לקטון. אבל לא, הפרזיטים בשלהם- מבחינתם, לדפוק לחברה כולה את החיים, זה מימוש חירויות הפרט הקדושות, והם אפילו מוכנים לא ללכת לקניונים ושאר מקדשים קפיטליסטיים. איזו הקרבה! אז לכל מי שעדיין מסרבים להתחסן כי ישתילו להם שבב 5g ברחם המתאדה, לכו 'זדיינו עם חירויות הפרט שלכם, המכניסות את החברה כולה למאסר. פרזיטים!

יום חמישי, 11 בפברואר 2021

על קורונה,מתנגדי חסונים ועבודה חדשה

 בתי חלתה בקורונה,היא אובחנה כחולה מאומתת ביום שישי לפני שבוע,היא הייתה בקרבת חולה מאומתת שלא ידעה שהיא חולה וכך עוד 2 חברים וחברה שלה וכולם נכנסו לבידוד בבית של אחד החברים.

מצד אחד זה סידור מצויין לה,לו נשארה בבית הייתה נאלצת לשהות בבידוד בחדרה,לבד.

מצד שני הטירטור עלינו,אנחנו צריכים לנסוע לקנות לה תרופות,להביא לה בגדים ודברים שהיא מבקשת מהבית

וזה ניג'וס,אין חניה ליד הבית של הבחור וכך גם אני וגם זוגתי נדרשים לנסוע אליה שאחד עולה לדירה והשני נשאר למטה באוטו,או לנסוע בהתראה קצרה לקנות תרופות.

לשמחתנו הסימפטומים לא קשים,בהתחלה היא סבלה מכאבי אוזניים,שיעול שהלך והכביד,כאבי ראש וכאבי גב,אבל לאט לאט בעזרת התרופות המצב התייצב,היא שותה הרבה,ישנה הרבה,אין לה קשיי נשימה והיא נמצאת בסביבה תומכת כשההורים של החברים האחרים תומכים גם הם.

אין ספק בכלל שיש לה חלק גדול בעובדה שנדבקה,אומנם היא שמרה על חבישת מסיכה,אבל לא שמרה על הסגר בסגר השלישי וכמעט כל ערב יצאה להפגש עם חברים ובאחת הפעמים קרה שנפגשה כאמור עם חולה מאומתת.

חשוב מאוד לשמור על כללי זהירות בסיסיים,זה מה שאנחנו עשינו ולא הצלחנו להשפיע עליה לעשות אותו דבר.

אנחנו מחוסנים כידוע ,אתמול התחסן הילד האמצעי והילד הצעיר יתחסן אנחנו מקווים בשבוע הבא.

כל המשפחה המורחבת שלנו משני הצדדים מחוסנים ואני לא מצליח להבין אנשים שמטיפים בשער נגד החיסון.

אתם לא רוצים להתחסן,סבבה,ענינכם.אבל מה בוער לכם להפיץ פייק ניוז לא מבוסס על החיסונים כדי לשכנע אחרים לא להתחסן.

בפייסבוק יש הרבה כאלה ואם מישהו מגיב לפוסט ששיתפתי נגד אנשים שלא מתחסנים שאומר שהם מסכנים את כולנו,ללא ידע רפואי שמבוסס על שמועות של נביאים בשקל וידעונים בלירה אני מאנפרנד אותו ,גם אם הוא תומך במחאה ואנטי ביבי וזאת עליכם לדעת מחאה ואנטי ביבי זה הקריטריון שלי לאישור חברות בפייסבוק ולמרות זאת אני מאנפרנד.

לא יודע אם אתם זוכרים,בתחילת נובמבר חזרתי לעבוד בדאר במקום העבודה ממנו פרשתי לפנסייה,שבועיים לתוך העבודה הודיעו לי שבסוף נובמבר הם נאלצים להפרד ממני כי לא הייתה מספיק עבודה וזה נכון,מתוך 4 שעות עבודה ,היו שעתיים של  עבודה ואחכ ישבתי באפס מעשה.

הם הבטיחו שיסדרו לי עבודה במקום אחר בארגון ונפרדנו דצמבר חלף ובאמצע ינואר קיבלתי הצעה לעבודה בסניף חולון,אז נאמר לי שאתחיל ב1 לפברואר. 

שבוע אחכ הוזמנתי לסניף למלא טפסים ואז אמר לי מנהל הסניף שלא אתחיל לעבוד ב1 בפברואר כפי שאמר לי בטלפון אלא אמתין בבית לאישור מהמרחב אליו שייך סניף חולון.

ב7 בפברואר ,הוא התקשר והזמין אותי להגיע למחרת לסניף ולהתחיל לעבוד.התחלתי לעבוד ביום שני השבוע.

אני אמור לעבוד 5 ימים בשבוע כולל יום שישי ויום  אחד בשבוע הוא יום חופשי שיומיים מתוך חמשת הימים אני עובד צהריים.

היום זה יהיה לי היום הרביעי בעבודה החדשה שמסתכמת במתן חבילות ומכתבים רשומים ללקוחות הסניף,לא נורא מסובך אם כי צריך ללמוד את העבודה גם אם היא פשוטה לכאורה.

ואני קולט מהר למזלי ואני כבר די שולט בעבודת המחשב.

אני מקבל מספר סידורי שמגיע לסמרטפון של הלקוח או שהוא מקבל פתק בתיבת הדאר.

אני מחפש בין החבילות המסודרות בסדר מסויים אחרי המספר שקיבל,מוצא את חבילה ,מקליד את הקוד במחשב,ממלא את פרטיו האישיים,מחתים אותו ומעביר לו את החבילה שקיבל.

יש 2 בעיות : יש בלאגן בסדר הרץ של החבילות,לא תמיד החבילה שנאמר מספרה 100,נמצאת במקומה ואז צריך לחפש איפה היא, בהנחה שהוא לא קיבל אותה עדיין וזה לוקח זמן,כעובד מתחיל החיפוש אחרי חבילה שנעלמה קצת מלחיץ כי אני מעכב את הלקוח ואז אני מבקש עזרה מהחברים הותיקים יותר ואני מרגיש לא נעים,אבל כבר הרגיעו אותי שלא מצפים ממני תוך 3 ימים להיות  מיומן אלא נותנים לי זמן ללמוד.

העניין השני קשור רק אלי והוא שאני נדרש  לעמוד על הרגליים כל המשמרת,אם אין אנשים אפשר כמובן לשבת אבל כשיש לקוחות אי אפשר

ובשלושת הימים שאני עובד כבר, אני חוזר עם כאבי רגליים וגב ומרגיש מפורק לגמרי.

אז דבר ראשון כנראה ביום ראשון אקנה נעליים חדשות

שיתפסו את הרגל בצורה טובה יותר.

דבר שני אלך  לסדר מדרסים שזה תהליך קצת יותר ארוך כי דרושה הפנייה מאורטופד ולקבוע תור אליו

ודבר אחרון אני פשוט אתרגל לסיטואציה ,אני מקווה כמה שיותר מהר.

היתרונות בעבודה ברורים וידועים,אני יוצא מהבית,אני מחזק את כלכלת המשפחה גם אם זה רק חצי משרה

וזה חשוב להשאר עסוק.

חוץ מזה  הכל סבבה אגוזים.

אני סיימתי,תיהיו טובים


יום שבת, 6 בפברואר 2021

האוכל שגדלתי עליו

בכל תוכניות האוכל בטלויזיה יש את הקטע הזה שהמתחרה הרועד מהתרגשות עומד בפני השופטים ,

הוא מבשל והם מתחקרים אותו על איזה מטבח גדל. 

 חלק אומרים שכבר בגיל 8 התרוצצו בין רגליה של סבתא במטבח והיא בטובה נתנה להם להסתכל על הבישולים שהיא מבשלת,

אחרים אומרים שהמטבח הייתה ממלכה של אמא והיא לא איפשרה לאף אחד להכנס כשבישלה,

המתחרים מתרפקים על הבית החם שהיה להם ועל "האוכל המנחם " קלישאת ריאליטי הכרחית בתחרויות אוכל כי אם אין לך ירחם השם 'אוכל מנחם' 

גדלת מן הסתם בבית קר, אשכנזי צר לב שלשולחן זרקו מנות שלא אמא בישלה. 

 אז אני בערך הסוג השלישי,

לא גדלתי בבית שבישל או הקדיש מחשבה לארוחה הבאה,

לא היו 18 סוגי סלטים בערב שבת,

אבל אולי נתחיל מהתחלה.

 סבתא שלי הייתה חלוצה,להיות מדוייק יותר,רופאה חלוצה. בשנות ה20 והשלושים של המאה הקודמת היה צריך לחרוש ולזרוע את הארץ,במקרה שלה לרפא חולים מקדחת ,ממלריה ומעוד מריעין בישין של מחלות כאלה ואחרות שתקפו את החלוצים החרוצים. 

 לאוכל לא היה מקום בסיטואציה הזאת,

אחכ כשקמה המדינה הקריירה של הרופאה הצעירה הייתה חשובה יותר וללמוד לבשל,לאכול באופן כללי כאתנחתא רגועה לא היה במילון

 ומכיון שאמא שלי גדלה בבית כזה מאיפה שיהיה לה מודל למטבח ?

 כשאמא מיהרה להנשא בגיל 19 וילדה אותי בגיל 21,אבא שגם הוא לא הגיע מבית שאוכל היה מרכז החיים וודאי לא ידע לבשל,למד בטכניון והיה עסוק בעניניו. 

 אמא פתרה את עניני הבישול בעזרת סבתא,לסבתא הייתה מבשלת שהייתה מגיעה לביתה פעמיים או שלוש בשבוע,

מבשלת כמות גדולה יותר וסבתא הייתה מפרישה חלק מזה לאמא,

זה שסבתא גרה בתל אביב ואמא בירושלים לא מנע ממנות האוכל להגיע כי סבתא שהייתה רופאה בכירה בקופת חולים והיה לה נהג שייטה בארץ כמעט כל יום,הייתה מביאה את מנות האוכל לאמא שלי ואת זה אכלנו,

צריך לציין שהמבשלת של סבתא,גברת לנדאו הנחמדה הייתה פולניה שלא דיברה עברית ועשתה מן הסתם אוכל פולני,מכיון שלא הייתה לאף אחד מאיתנו מודעות לאוכל ולמחשבה שיש בכלל אוכל אחר שהוא טעים יותר ,לא התלוננו.

 כשנולדה אחותי השניה ב1964 אמא גילתה את ספרי הבישול ורות סירקיס הפכה לאלוהים בבית אבל אני מצטער לאכזב ולדווח שלא זכור לי הצלחות קולינריות מיוחדות. 

 2 דברים מאוד אהבתי,גב לנדאו שמאוד אהבה אותי כשסבתא הייתה אומרת לה שאני מגיע לתל אביב ובילינו בבית המופלא של סבא וסבתא ברח הירקון פינת שדרות נורדאו בכל קיץ,

הייתה מקדמת את פני עם עוגת טורט אישית שהייתה נאפת בסיר פלא קטן וזה היה מטעם בלתי נשכח ,

לפני כמה שבועות ביקשתי מזוגתי שכל שישי עושה עוגה,שתאפה עוגת טורט,יצא לה משהו לא ברור אבל עוגת טורט זה לא היה.

 המאכל השני שאני זוכר עד היום בערגה רבה הייתה דייסת סולת חמה שעליה מפזרים סוכר במידה ואותה היינו אוכלים בשבת בבוקר.

 אבא היה ממונה על עשייתה וזה היה המאכל היחיד שעשה. הזכרון של דייסה מתוקה יורדת בגרון ומחממת את הבטן ביום חורפי וגשום היה זכרון אוכל אחד היחידים שיש לי.

 כשהתחלתי לבשל ניסיתי לשחזר את הטעם ולא הצלחתי,אני כל הזמן רוצה לבקש מזוגתי שתנסה לעשות ואני לא מבקש,כאילו אני מנסה לשמור על הזכרון ולא להתאכזב שוב מאותו זכרון של טעם של פעם שאולי לא יחזור.

 המפנה הקולינרי הראשון שלי אחרי שנים של אוכל די סתמי כילד,חל בתיכון,יותר נכון מחוצה לו,כבעל הפרעת קשב וריכוז לא מאובחן,בית ספר לא עניין אותי,היינו בורחים לפני השיעור הראשון דרך פירצה בגדר האחורית של בית הספר והיינו משוטטים במושבה הגרמנית והסביבה היותר רחוקה,

שם הייתה מכולת שהחנווני החביב היה לוקח חצי לחם,מוציא את הבפנוכו שלו וממלא את החור בלחם במטבוחה חריפה עם טונה וככה נחשפתי לסוג של סנדוויץ' טוניסאי שגילה לי עולמות אחרים,

משם העולם שלי השתנה והתחלתי להחשף למאכלים אחרים שלא בישלו אצלנו.

 הטעם שלי התפתח בצבא למרות שהאוכל היה די משמים,שם גם התחלתי לבשל בקטנ

 מאוחר יותר עברתי לתל אביב וגיליתי מסעדות 

 וכשנישאתי והכרתי את המאכלים של חמותי שהייתה מתפוצה אחרת לגמרי משלי התחלתי לחגוג.

 ב10 השנים האחרונות אני מבשל בעצמי,

עשיתי קורס בישול שמאוד נהניתי ממנו ואפשר לומר שאני מבשל לא רע ומשפחתי נהנית מבישוליי.

 מה החוויות שלכם מאוכל? 

אני סיימתי תיהיו טובים