יום שלישי, 13 באפריל 2021

יום הזכרון לחללי צה"ל

בכל ערב יום זכרון וזה כמעט בנאלי לכתוב,עמדנו כילדים בטקסים ארוכים ודי משמימים שחזרו על עצמם בדיוק מוכר שנה אחרי שנה,היינו סטאטיסטים בהצגה מוכרת מראש,התפקיד היחיד שהיה לנו מלבד הניבחרים שתמיד הקריאו או שרו הוא לעמוד במסדר הזכרון,להשתדל להיות עצובים ורציניים ולא לצחקק או לפלוט בדיחות.
במבט לאחור,חינכו אותנו להיות ניצבים בהצגה ידועה מראש כי מערכת החינוך באותה תקופה (ואני בספק רב אם השתנה משהו) הייתה שבלונית,לא גמישה,לא יצירתית וההנהלה והמורים רק רצו שהכל יעבור בשלום .
היינו ילדים,אף אחד לא חווה אז מלחמה,מעטים חוו שכול,לא היו לנו הכלים להבין מה אמר היום הזה,בסך הכל רצינו להגיע לערב יום העצמאות ולהשתתף בחגיגות שהיו באותו ערב.
זה הלך ונעשה רע עם השנים אני מצטער לומר.
הדיקלומים של ראשי המדינה,הטקסים המשמימים הפכו לכלים פוליטים במאבקים בין הממשלות השונות לאופוזיציה ומאז נתניהו בשלטון המצב הפך קטסטרופה.
אפילו הטקס הכי מרגש שהיה כאן,טקס הדלקת המשואות הפך כלי פוליטי שמשמש את ראש המכשלה לבמה נוספת להפצת דעותיו ולדקלום אחד ארוך שמהלל את עצמו  וזה הפך בלתי נסבל.
בשנים האחרונות  לא צפיתי בטקס הדלקת המשואות.
כילד חלון חדר השינה של הורי צפה להר הרצל,היינו רואים בערב יום הזכרון את אלומות  זרקורים שפילחו את השמיים ובערב יום העצמאות צפינו במופע הזיקוקים,בחי מהר הרצל.
הייתה שמחה אותנטית,לא היו זמרים שלקחו 70 ו80 אלף שקל להופעה של חצי שעה,היו מעגלי רוקדים,פטישים מפלסטיק ארורים ולא התערבבה בתחושת החג פוליטיקה לסוגיה.
אם מישהו קיבל את פרס ישראל על הישגיו המקצועיים אף אחד לא חיטט בעברו וניסה למנוע ממנו לקבל פרס.
המדינה השתנתה לרעה ויחד איתה כל מה שיום העצמאות מסמל.
חג שמח.
אני סיימתי,תיהיו טובים

יום חמישי, 8 באפריל 2021

יום השואה

 בית הספר היסודי בו למדתי,בית ספר בית הכרם בירושלים,שוכן שנים רבות על רבות במרכז השכונה,אם מותחים את גבולות השכונה פאתיה הדרומיים גובלים בהר הרצל,מרחק ק"מ וחצי לערך,בכל יום שואה ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל היינו צועדים בסך את המרחק הלא גדול הזה בשיירה ארוכה מבית הספר ליד ושם ביום השואה ולרחבת הטקסים בהר הרצל בערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.

הימים היו שנות השישים,לא ניכר עצב בתלמידים הצוהלים בשקט, בדרכם לטקסים האלה,לא הייתה אז טלויזיה שיכלה להמחיש יותר מהכל את האסון הנורא שקרה ליהודי אירופה.

לא היו לי ניצולי שואה במשפחה שלי או קרובים שנשלחו למשרפות ולמחנות המוות,השואה הייתה רחוקה ממני כילד והאמת שלא הקדשתי לה מחשבה רבה.

הבנתי שצריך להיות עצוב לפרק זמן לא ארוך וניסיתי בכל כוחי להעצב,לא תמיד זה הצליח.

לאבא שלי היה חבר קרוב,דב קראו לו,את דב הכרתי כילד כי אבא שלי והוא היו הולכים בשבתות למשחקי קבוצת הכדורגל הפועל ירושלים,הבן של דב כשהתחלנו ללכת לכדורגל היה ילד מאוד צעיר והוא לא הביא אותו למשחקים.

דב היה ניצול שואה,ניצול השואה הראשון שהכרתי,באחד מימי הקיץ החמים במשחק של הפועל ירושלים,דב הפשיל את שרוולי החולצה המכופתרת שלבש ואת שרווליה מעולם לא קיפל ואני ראיתי מספר כחול על היד.

אחרי המשחק כשנפרדנו מדב שאלתי את אבא לפשר המספר על ידו של דב ואז הוא סיפר לי שדב נולד בצכיה,עבר את השואה,נשלח עם הוריו למחנה ריכוז ושם הוטבע בו המספר הכחול.

אבא השביע אותי לא לדבר בשום פנים  עם דב על המספר שעל ידו,לא להזכיר ולא לדבר על ידו על השואה ואני כמובן הסכמתי.

דב ואבא היו חברים קרובים במשך די הרבה זמן,בכל בוקר הם היו נפגשים לארוחת עשר בקפה טעמון הידוע של מרדכי קופ,דב היה מגיע מהמשרד בו עבד ברח המלך ג'ורג',אבא ירד ממשרדו ברח שץ וככה במשך שנים היו נפגשים בטעמון,אני מן הסתם גדלתי ובגרתי,הלכתי לצבא והפסקתי ללכת למשחקי הפועל ירושלים,גם אבא הפסיק ללכת,את דב לא ראיתי הרבה שנים.אבא נפטר בשנת 2000,בשבעה קיבלתי טלפון ,דב היה על הקו,לא דיברנו הרבה שנים,הוא הביע צער עמוק על לכתו של אבא,סיפר כמה אהב אותו,אמר שלא היה מסוגל להגיע ללווייה ולא יגיע לשבעה,אבל הוא רוצה להביע בפני באופן אישי את צערו העמוק.

סיפרתי לו שלפני הרבה שנים אבא ביקש ממני לא להזכיר לידו את היותו ניצול שואה ודב צחק צחוק מר וציין שאבא היה איש שהיה רגיש לזולת והוא אבא ניסה להגן עליו ,קצת חבל שהוא ציווה עליך לא לדבר איתי על זה,היו יכולות לנו שיחות מאוד מענינות על הנושא.

נפרדנו לשלום בשיחה הזאת,כמה שנים אחכ,דב חלה והלך לעולמו,כתבתי פוסט ארוך לזכרו בישראבלוג ותייגתי את בנו,אברי גלעד שהכרתי מעבודות משותפות שעשינו בקולנוע כדי שידע כמה אהבתי את דב אביו.ניצול השואה הפרטי שלי.

היחס שלי לשואה כמובן השתנה עם השנים,ביחד עם הזעזוע הנורא על מה שעשו הנאצים ליהודים בשואה התחיל לחלחל כעס גדול בשנים האחרונות על היחס המחפיר לו זוכים ניצולי השואה החיים בישראל.

בשנים האחרונות אני מעלה בכל יום שואה פוסט על הציניות הנוראה בה משתמשים הפוליטיקאים בישראל כשהם רוכבים על גבם של הניצולים,על ההזנחה הפושעת,על הדלות והעוני בהם חיים הניצולים ועל הגזל והעושק שנוקטות כל ממשלות ישראל בעיקר מאז שולט נתניהו שבציניות מבחילה משתמש ללא הפסקה בשואה,בלי קשר למציאות.

גם אתמול הופגן היחס הזה בנאומים בטקס שהופך להיות פוליטי מידי,דיקלומי מידי,כאילו כולם מתורגלים לומר את אותם דברים שנה אחר שנה בלי קשר למציאות חייהם של הניצולים החיים בנינו.

הנאצים ניסו להשמיד את העם היהודי,מדינת ישראל הורגת אותם לאט לאט.

יום שישי, 26 במרץ 2021

חג שמח

 רציתי לאחל חג שמח,

השנה מתחבר החג בחזרה בחזרה לכל המשפחות שבחג בשנה שעברה ישבו בנפרד ממשפחותיהם וזה אושר גדול.

אני רוצה לאחל חג שמח ולהודות בצורה שקולה וזהירה על תוצאות הבחירות,כי הרב מג עדיין כאן והוא יכול לשלוף שפנים מהכובע שמנסור עבאס יקבל סחרחורת מהקסמים שיעשה עליו הצ'יקו ודיקו הנוכל,הרודן,המושחת ,השקרן המתועב ששמו בנימין נתניהו.מאחל שגוש המרכז והשמאל יתנהל בחוכמה ובזהירות ובלי אגו כדי שסוף כל סוף יהיה לעמישראל קצת שקט.

היום אני חוגג 29 שנות נישואין,לומר 'חוגג' זה קצת אנדרסטייטמנט,נציין את יום הנישואין בארוחת ערב בבית,לצערי לא בהרכב מלא של הילדים,בעיקר בגלל האינטנסיביות של ההכנות לחג שהשנה נחגוג אצל אחותי בשרון ומוטל עלינו לבשל את חלקנו,

למחרת ליל הסדר,ניסע לאילת לבקר את בןצעיר שעובד שם בעבודה מועדפת בעיר הגמלים ואין לו חופש ולכן לא יכול להתכנס איתנו לחג,נבלה איתו שעתיים שלמות... ואז ניסע בחזרה הבייתה כדי לחגוג יום הולדת לבן האמצעי שימלאו לו באותו יום 26.

בקיצור שישו ושימחו ושנינו גם עובדים כל חול המועד.

אז חג שמח יקיריי ויקירותי לכם ולבני משפחותיכם.

שרק טוב יהיה