יום רביעי, 8 בינואר 2025

הרפתקאות רפואיות

כידוע אני כבר לא כותב באופן סדיר אבל עדיין מחזיק בבלוג הנחמד הזה כדי שאם במקרה יהיה לי משהו חשוב לכתוב יהיה לי מקום ,אז הנה הגיע הרגע הזה.

אני מתמודד ב20 שנה האחרונות עם מחלה אוטואימונית מחורבנת

כלומר רוב הזמן היא "שקטה"

ומידי פעם מתפרצות תופעות לוואי כאלה ואחרות שפוגעות בשגרה וכשזה קורה זה מבאס קצת.

למחלה קוראים סקלרודרמה ובגדול היא פוגעת בתפקוד הגוף .

זה התחיל ב2005 בפגיעה באצבעות הידיים ואחרי טיפול אינטנסיבי ודי כואב זה נעלם

זה המשיך ב2011 כשנוצר פצע בכף הרגל והשבית אותי לשנה שלמה מהעבודה ואחרי טיפולים חזרתי לעבודה

ומידי פעם מאז,זה בא והולך בצורות שונות.

כאן יש קושי בבליעה וכבר קשה לאכול את הכמויות שהייתי רגיל לאכול ,לכן למדתי לאכול בכמויות שמתאימות ליכולת שלי

כאן בדיקות הדם מחורבנות ולא עשיתי כמעט שום דבר לשנות את המצב ,עד שהחלטתי לשנות

 וכאן פתאום הכתף כואבת או היד וכאן פתאום יש קושי בהליכה כי בכפות הרגליים מתחילים לצוץ יבלות שאתה לומד לטפל בהם אחת ל3 חודשים אצל פודיאטורית

בקיצור לא נחמד. אבל לומדים לחיות עם המיפגעים האלה. היום אני כאמור מבין שאני יכול לשנות את המצב הזה.

צריך לומר את האמת,לא אהבתי ללכת לרופאים,די הזנחתי את הבריאות שלי,פחדתי מכאב ורק אחרי שיצאתי לפנסיה לפני 5 שנים שיניתי גישה ,הלכתי לבדיקות תקופתיות,הקשבתי למה שאמרו התזונאית,הרופאה הנפרולוגית ורופאת המשפחה.החלפתי רופאים לא קשובים שעסוקים בעצמם ,באחרים קשובים ואמפתים,שיניתי תזונה  ועשיתי בדיוק מה שהם יעצו לי לעשות והשתפרתי

הבריאות יותר טובה ,הגישה שנקטתי התגלתה כמועילה ומתגמלת

המחלה היא מחלה כרונית ולא מחלימים ממנה אבל אפשר לשלוט בה ולהקל על החיים.

אז הדבר האחרון שעברתי זה שהראמטולוג החדש שלי והנחמד חשב שהוא רואה בבדיקה קרדיוליגית קודמת יתר לחץ דם בריאה והמליץ על צינתור לב ימין.

זה קצת הבהיל אותנו אבל החלטתי לעשות בדיקה קרדיולוגית נוספת כי עבר זמן  מהפעם האחרונה ואז שהבדיקה האחרונה הראתה שיתר לחץ הדם מהריאה נשאר כשהיה,הסכמתי כמובן לעבור צינתור כדי לקבל טיפול מדוייק יותר.

לפני הצינתור קראתי קצת חומר,דיברתי עם אנשים שעברו צינתור והבנתי שזו פעולה שכיחה ודי נרגעתי.

עברתי את הצינתור בבית החולים אסותא באשדוד

בניגוד למי שסובל מהלב ומכניסים לו צנתר דרך המפשעה ומקבעים סטנט בלב

לי הכניסו מצלמה דרך יד ימין כדי לראות איפה נמצא לחץ הדם הריאתי .

מגיעים לבית החולים שעתיים לפני מועד הפרוצדורה

אחיות נחמדות "מכינות" אתכם בקדם פרוצדורה לוקחות מדדים, לחץ דם,חום,דופק וכו

אחכ פותחים ורידים ב2 הידיים!

ביד אחת לצנתר וביד השניה להכנסת נוזלים

ואז מכניסים אותך לחדר צינתורים ושם אגב מאוד קר 

הרופא המצנתר ועוזרו,מן הסתם מתמחה, מסבירים לך כל דבר שהם עומדים לעשות,דואגים לכסות אותך כי קר,מבקשים לומר להם אם אתה לא מרגיש כאב בזמן הפרוצדורה ואם תרגיש כאב יוסיפו חומר הרדמה להרדמה המקומית ביד המצונתרת.ואתה מרגיש  שמתייחסים אליך ולא מתעלמים מהבקשות שלך

וזה חשוב.

הצינתור לקח כחצי שעה בערך,משמאל למיטה עמד מוניטור גדול שהייתי יכול לצפות בתהליך שהם עשו אבל השתדלתי להתרכז בעצמי ופחות ממה שהלך על המסך,הרי אני לא בדיוק מבין את התהליך וחוץ מלראות  משהו דמוי חוט  מטייל בגוף שלי לא ראיתי הרבה ולכן התרכזתי בעצמי.

בהתחלה היה באמת כאב ביד ימין שהיה  בלתי נסבל אבל אחרי שאמרתי לרופא הוא הוסיף חומר והכאב שכח.

כשהצינתור הסתיים ,גלגלו אותי למיטה הקודמת שבה הכינו אותי,משם להתאוששות שנמשכה 3 שעות !

הרופא כמובן הגיע להסביר מה עשה ומה דרוש עכשיו

ונקבע לי תור לסוף החודש הזה לרופא הריאות באותו בית חולים.

המשך אני מניח יבוא

איך נטע חוטר כבלוגרית בישרא הייתה מסיימת פוסטים? אז רק פעם אחת אני משאיל ממנה

מטופל ומטורטר

טליק


יום שלישי, 22 באוקטובר 2024

עידכונים מהשנה החולפת

 הרבה זמן לא כתבתי,עברה שנה לא פשוטה

וצריך לסכם אותה.

ראשית נאווה,אשתו של אבי ז"ל הלכה לעולמה ב7.10.24

בדיוק במלאת שנה למלחמה.

נאווה נישאה לאבא שלי 10 שנים אחרי שהתאלמן מאמא שלי

נאווה הייתה במשפחה שלנו 46 שנה,לשם השוואה, אמא שלי ואבא שלי נישאו ב1950 ואמא נפטרה ב69 כלומר הם היו נשואים 19 שנה

נאווה נישאה לאבא ב78 ואבא הלך לעולמו בשנת 2000 כלומר הם חיו ביחד 22 שנה ונאווה נשארה איתנו עוד 24 שנים אחריו.

למה אני עושה את כל החישובים שהם לכאורה לא חשובים.

כי בשבעה המון אנשים שיתפו אותנו כמה נאווה הייתה אהובה עליהם ואיזו אשה נפלאה היא הייתה ואיזו שכנה ואיזו מורה וספרנית קשובה כשבפועל היא הייתה חרה של בן אדם. ממש.

הדיסוננס הזה בין מה שהיא הייתה בחוץ ואיך שהיא הייתה בבית הוא ענק.

צריך כמובן לומר שלילדיה שהם חצי אחיי היא הייתה אמא נהדרת ודאגה להם והכל והם אחרים לגמרי ממנה והיחסים של כל האחים נהדרים והם היו מודעים לעוול שהיא גורמת לנו

 כשהיא נישאה לאבא ,אחי הצעיר היה בן 10 שטופל ב10 השנים הראשונות לחייו על ידי מטפלות ( כי אמא מתה בלידה שלו) 

ואחותי שמעליו הייתה בת 15 ,כלומר עדיין זקוקה לאמא ולוותה על ידי מטפלות שהעיסוק העיקרי שלהם היה לטפל באח הצעיר.

אחותי ואני היינו גדולים כבר וניסינו להתחבר לנאווה באופן טבעי כבוגרים.

זה לא הלך טוב בהתחלה.

בעצם זה לא הלך טוב כמעט אף פעם,היא הייתה קשה אלינו, רעה אלינו כרווקים ואחכ כשהקמנו משפחה ונולדו ילדים היא ניסתה.

יש לי 3 ילדים. עם השניים הראשונים עוד היו לה בדלים של סבלנות אליהם,כמובן שהיו חוקים לעמוד בהם, כשהיינו באים לבקר אותה כשהם היו קטנים,אסור לפתוח את המקרר בלי רשות,לא להשתולל וכו.

ותמיד זוגתי ואני היינו בלחץ אצלה,הלכנו על ביצים שהביקור יעבור בצורה טובה והיא לא תתרגז עליהם, כי אז הייתי יוצא עליה ומתחיל ריב ויהל לא אהבה שאני רב איתה :-)

הם לא נשארו כמעט מעולם לישון אצלה ( אני לוקח דוגמה מאמפי כסבתא ומעצמי שפונקתי כילד אצל סבא וסבתא שלי)

בגיל 12,13 לקחה את הבת הבכורה לטיול משותף באמסטרדם ואת הבן עם בן דודו לתורכיה

ובהגיע הבן השלישי לגיל בר מצווה כבר "תש כוחה"או לא התחשק לה .

מעבר ל2 במחוות האלה,הם לא הרגישו מה זה סבתא

אה צריך לציין שהיא התקרבה מחדש לבני האמצעי לפני הצבא וכשהלך לצבא ושרת בסיירת גבעתי ,התגאתה בו תועפות, פחות מהבת הבכורה שהייתה פקידה קרוב לבית ועוד פחות מהשלישי שהיה גם הוא בגבעתי אבל אללי ,רק תומך לחימה.

אני חושב שהבנתם את הפואנטה ואיזה אדם היא הייתה .

בכל מקרה ולמרות כל התאור שתארתי,מצבה הבריאותי הלך והדרדר,היא סבלה מסיבוכי סכרת ולפני שנה וחצי נכנסה לטיפול בבית חולים בירושלים.

אחינו הצעיר שגר בירושלים ניהל את האופרציה מול בית החולים ואנחנו ארבעת האחים הגדולים הגענו בסבב להיות ליד מיטתה ממש לפי סידור עבודה .

אחותנו החמישית שהיא בתה גרה כבר 17 שנה בניו יורק

עובדת שם מגדלת את ילדיה והייתה איתנו ואיתה בקשר יום יומי אבל מן הסתם פחות עזרה פיזית.

קרוב לשנה עלינו לירושלים לפחות פעם בשבוע,התמיכה הייתה באחינו הצעיר,לא בנאווה.לא בגללה הגענו.

נכון שרב הזמן היחס שלה אלינו  היה יחס חם ולעיתים היא חזרה להיות אותה צינית ותחת למרות הכל

אבל הייתה לנו משימה,לתמוך באחינו שאלמלא היינו שם בשבילו הוא היה קורס.

בחצי שנה האחרונה המצב שלה החמיר,אחי הביא עובדת זרה  וזה הציל אותנו,ממש

גם כי לא יכולנו להמשיך בקצב ההגעה הזה וגם כי יש לכולנו חיים.

ב3 חודשים האחרונים בד בבד עם המצב של נאווה שהלך והחמיר דודה של יהל נפלה בביתה,שברה את הירך ואושפזה בתל השומר ויהל ושאר המשפחה היו צריכים לטפל בדודה שגם היא אשה לא קלה

למזלנו אחרי שבועיים בבית החולים עברה לשיקום בתל השומר והורדנו הילוך ואחרי חודש בשיקום הכנסנו אותה לדיור מוגן שיש שם פזיוטרפיה על מנת שתשלים שם את תהליכי השיקום.

היא כל כך נהנית מהשהות בדיור המוגן שביקשה להשאר שם עוד חודש ויכול להיות שבכלל לא תחזור לגור לבדה אלא תישאר שם.

בקיצור מצבה של נאווה הדרדר והלך וב7 לאוקטובר נפטרה רגע לפני שעמדה להיות מועברת להוספיס.

להפתעתנו גילינו שציוותה לשרוף את גופתה וכך אי  אפשר היה לקיים לוויה.

עשינו טקס פרידה ממנה בבית הספר התיכון בו הייתה ספרנית

ואחכ ישבנו שבעה מיום יום ראשון עד ערב,חג סוכות ביום רביעי .

אני אומר ישבנו,למרות שאחיי ואני לא היינו צריכים לשבת שבעה לפי ההלכה, כי אנחנו לא שארי בשר,אבל רצינו לתמוך באחים שלנו ולהיות שם בשבילם.

הייתה שבעה מכובדת מלכדת מאוד שלא הייתי מוותר עליה,זו חווייה טובה השבעה .

באופן טבעי את רב האנשים שהגיעו לשבעה והגיעו המונים ,לא הכרנו,חלקם חברים של אחיי,חלקם חברים ומכרים של נאווה שאת מיעוטם הכרתי אבל את רובם לא,אבל היינו שם.

בניגוד למנהגי אבלות אחרים,אחי פתח את הצוואה בשבעה עצמה לפני כולנו  האמא באופן טבעי הורישה לילדיה את כל הונה והיה לה.

הבית יתחלק חצי לילדיה וחצי לנו שזה אומר שהם יקבלו כל אחד חצי מהחצי בית  ואנחנו ארבעתנו נקבל כל אחד רבע מהחצי  (ששייך לאמא שלי ) ומהתכולה אנחנו נוכל לקחת כל אחד מה שירצה ,בהסכמה של כולם .

אז עוד לא נגמרה השבעה וכבר התחלנו לפנות את הבית כדי שנוכל למכור אותו כי הוא שווה הרבה כסף שכל אחד מאיתנו ישמח לקבל את חלקו.

זהו 

תיהיו טובים

יום שבת, 27 ביולי 2024

בהמשך לפוסט הקודם

 אז אתמול ארול חזר לחזקתנו...

אחרי שלא הצליח להתאקלם בדירה ברח לוינסקי  בתל אביב עם בחור שעובד 12 שעות ,שדי הציג מצג שווא של יכולותיו,הוא "נשבר" כשבני רצה לבוא לבקר את הכלב ואמר לו שהוא לא יכול להמשיך לטפל בו ושהוא "לא העריך נכון" את יכולותיו בטיפול בכלב כזה.

בני שגם מאוד התגעגע לכלב נסע לשם ארז את הכלב ואת חפציו והביא אותו אלינו.הבן צעיר החליט בנתיים להחזיק את הכלב ולא למסור אותו ונקווה שיעמוד  במטלות הכרוכות בכך.

אנחנו יצאנו נשכרים כשהכלב חזר אלינו.

מאוד התגעגענו,באמת.