לפני כשבוע סערה הארץ עם פרסום ספרה של גליה עוז,בתו של עמוס עוז והגילויים שהאיש היה הורה אלים.
לא ברור לי מה הזעזוע הגדול?אנחנו מניחים שאיש ספר כעמוס עוז אחד שזכה בפרסים בינלאומיים,אחד שהיה המצפן המוסרי של השמאל השפוי בארץ,קול קורא במדבר לחיים משותפים בין ערבים ויהודים,דתיים וחילונים, הוא ינהג כך גם בביתו פנימה ויתייחס אל בני ביתו כפי שהוא מטיף להתייחסות אל האחרים והופס איזו הפתעה,מסתבר שהאיש היה ככל אדם והכה את מי מילדיו ככל ההורים באותה תקופה.
ואני מדבר על ילדים שגדלו כאן בארץ בשנות ה50 וה 60 שהיום הם בני למעלה מ60,מה חשבתם שהיה כאן שאתם נדהמים מההתנהגות של עוז כהורה?
מה זאת ההיתממות הזאת?
אילו זכויות היו בכלל לילדים בשנים ההם?
כל הסביבה בה אני גדלתי בשכונת " היוקרה" "הירושלמית בית הכרם ידעה שאבות מכים את ילדיהם
כשהילדים מביאים ציון גרוע מבית הספר
שהם משתוללים בבית כשאבא בעבודה ואמא עומדת מול השתוללות חסרת אונים ויכולה לומר ,"חכו חכו,אני אספר לאבא כשיחזור מהעבודה והוא יראה לכם מה זה"
או הגרוע מכל זה להפריע למנוחת הצהריים הקדושה של אבא בין 2 ל 4
מי שגדל כאן בשנות ה50 וה60 יודע מה אומר המושג 'בין 2 ל4'.
אותן שעות הקדושות בהן ילד מחונך לא יורד לשחק למטה
אלא יושב בבית ועושה שיעורים ואם הוא בוחר לעשות משהו אחר שיעשה את זה בשקט גמור כי היד של אבא קלה על ההדק כשמפריעים לו לישון בין 2 ל4
אז כנראה שהעוצמות והכעס המתפרץ של עמוס עוז היה קצת יותר גדול משל אבות אחרים והוא השאיר צלקות גדולות יותר בנפשה הרכה של גליה הילדה
אבל גם אנחנו ספגנו,גם אנחנו פחדנו מנחת ידו של אבא שבכעסו הפליק לנו או שאג עלינו שאגות איומות שלפעמים ברחנו לשדה מאחורי הבית
או שביקשנו מאמא שתתגרש ממנו כי הוא מרביץ.
אבל גם הודנו לאל שאנחנו לא ילדים של אבא של אבי ח. שהיה מרביץ לבנו עם חגורת מכנסיו ולפעמים במקל של המטאטא והוא היה באמת שכן שקט מאוד ואשתו הייתה הרעה מביניהם,עד כדי כך רעה שכשאבא שלנו בישר לנו שאמא מתה,עלינו אל השכנה ש. כדי שתחבק ותרחם עלינו.
האבות בשכונה עבדו קשה,הילדים הלכו לבית הספר ואם לא הגיעו ,אף אחד לא צלצל להוריהם לדווח שלא הגיעו,רק בסוף השליש באסיפות הורים,ההורים למדו שהילדים הטובים שלהם לא הלכו תמיד לבית הספר,הבריזו כאן ושם וקיוו שבית הספר לא ילשין להוריהם על ההברזות,אבל זה המינימום שבית הספר עשה ובאותם ערבים השכונה מלאה בזעקות של ילדים שחטפו מכות מהוריהם.
לא הייתה אז מועצה לשלום הילד
לא היה מנגנון שהסביר להורים שאסור להכות את הילדים אלא "להכיל" ( אגב מילה שעושה לי עד היום צמרמורת ) אותם ובמקום לתת מכות לשוחח איתם ולהסביר להם איפה הם טועים ולבקש שיתקנו את התנהגותם.
אני לא מצדיק את מה שההורים בעיקר האבות עשו לילדיהם,אני מודה שכשילדיי התפרעו בחנות הנעליים שאליה לקחנו אותם כדי לקנות להם נעליים חדשות והם בחרו להתרוצץ בין הקומות ולהתחבא לנו ואחד מהשני רציתי להפליק להם כהגן,שילמדו שלא ממרים את הוראות אמא ואבא,אבל התאפקתי מה לעשות,הבנתי מהר מאוד שאני לא רוצה לנהוג כמו אבא שלי ולא הרמתי מעולם יד על ילדיי.
אבל אני כאבא חייתי במציאות אחת ואבא שלי חי במציאות אחרת ואי אפשר לשפוט משהו שקרה לפני 60 שנה בכלים של היום.
יחסיי עם אבא שלי ככל שבגרתי השתנו מן הסתם,לא החזקתי כעסים נגדו בגלל שחטפתי מכות כילד,החזקתי כעסים על ענינים אחרים,על הפרעת הקשב והריכוז הלא מאובחנת שלי,על העוול הנורא שגרמו לי הורי שחשבו שאם אני לא מצליח בלימודים אני טיפש ואידיוט,הבחירה של הורי להשאיר אותי כיתה בכיתה ד' בשל קשיי והחשיבה שאם אחזור על כיתה ד' יהיה לי יותר קל כאילו זו הסיבה לעובדה שאני לא מצליח בלימודים והם כמובן לא חשבו שיש לי מה לומר בעניין גרמה לי לאובדן הבטחון העצמי שלי שנים קדימה,הפחד העצום שבו חייתי כל שנות בית הספר היסודי שיצביעו עלי ויאמרו הנה ילד טיפש,הוא נשאר כיתה,גרם לי להעלם, ,להתכווץ ,שלא ירגישו שאני קיים,שלא ישאלו אותי שאלות בכיתה שלא אדע לענות עליהן ושוב יחשבו שאני אידיוט,זו מכה הרבה יותר כואבת מפגיעה פיזית של אבא מכה.
בזבזתי כמויות אנרגיה בלתי נגמרות בנסיון להסתיר את קיומי,מורים טיפשים,חסרי מודעות,גבהי לב,התנשאו מעלי,לעגו לי ונתנו לי עונשים משפילים שהיום לא היו עוברים אף רף ענישה של משרד החינוך העכשווי,אז מה אתם מתפלאים על המכות שהחטיף עמוס עוז לבתו?
זו הייתה המציאות,היא הייתה מחורבנת,לא מוצדקת,אבל כנראה שלא הכירו מציאות אחרת והשיטה אגב של הורים שמכים את ילדיהם כי עשו לדעתם מעשה שראוי למכות לא הייתה נחלה בלעדית של הורים בשכונת היוקרה שלנו,קראתי זכרונות ילדות של ילדים שגרו בשכונות מצוקה ,בנים שגדלו לאור הסיסמה "חוסך שבטו שונא בנו" שלא נשארה על הדף הכתוב את הפתגם אלא הייתה בפירוש הוראת שעה.
אז מה זו התממות הזאת בקשר לעמוס עוז,מסתבר שהאיש נהג ככל אדם לצערה של בתו,אבל אלה היו החיים אז.
אז בואו,נתקדם מהצביעות וההתחסדות.
אני סיימתי,תיהיו טובים
