יום חמישי, 8 באפריל 2021

יום השואה

 בית הספר היסודי בו למדתי,בית ספר בית הכרם בירושלים,שוכן שנים רבות על רבות במרכז השכונה,אם מותחים את גבולות השכונה פאתיה הדרומיים גובלים בהר הרצל,מרחק ק"מ וחצי לערך,בכל יום שואה ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל היינו צועדים בסך את המרחק הלא גדול הזה בשיירה ארוכה מבית הספר ליד ושם ביום השואה ולרחבת הטקסים בהר הרצל בערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.

הימים היו שנות השישים,לא ניכר עצב בתלמידים הצוהלים בשקט, בדרכם לטקסים האלה,לא הייתה אז טלויזיה שיכלה להמחיש יותר מהכל את האסון הנורא שקרה ליהודי אירופה.

לא היו לי ניצולי שואה במשפחה שלי או קרובים שנשלחו למשרפות ולמחנות המוות,השואה הייתה רחוקה ממני כילד והאמת שלא הקדשתי לה מחשבה רבה.

הבנתי שצריך להיות עצוב לפרק זמן לא ארוך וניסיתי בכל כוחי להעצב,לא תמיד זה הצליח.

לאבא שלי היה חבר קרוב,דב קראו לו,את דב הכרתי כילד כי אבא שלי והוא היו הולכים בשבתות למשחקי קבוצת הכדורגל הפועל ירושלים,הבן של דב כשהתחלנו ללכת לכדורגל היה ילד מאוד צעיר והוא לא הביא אותו למשחקים.

דב היה ניצול שואה,ניצול השואה הראשון שהכרתי,באחד מימי הקיץ החמים במשחק של הפועל ירושלים,דב הפשיל את שרוולי החולצה המכופתרת שלבש ואת שרווליה מעולם לא קיפל ואני ראיתי מספר כחול על היד.

אחרי המשחק כשנפרדנו מדב שאלתי את אבא לפשר המספר על ידו של דב ואז הוא סיפר לי שדב נולד בצכיה,עבר את השואה,נשלח עם הוריו למחנה ריכוז ושם הוטבע בו המספר הכחול.

אבא השביע אותי לא לדבר בשום פנים  עם דב על המספר שעל ידו,לא להזכיר ולא לדבר על ידו על השואה ואני כמובן הסכמתי.

דב ואבא היו חברים קרובים במשך די הרבה זמן,בכל בוקר הם היו נפגשים לארוחת עשר בקפה טעמון הידוע של מרדכי קופ,דב היה מגיע מהמשרד בו עבד ברח המלך ג'ורג',אבא ירד ממשרדו ברח שץ וככה במשך שנים היו נפגשים בטעמון,אני מן הסתם גדלתי ובגרתי,הלכתי לצבא והפסקתי ללכת למשחקי הפועל ירושלים,גם אבא הפסיק ללכת,את דב לא ראיתי הרבה שנים.אבא נפטר בשנת 2000,בשבעה קיבלתי טלפון ,דב היה על הקו,לא דיברנו הרבה שנים,הוא הביע צער עמוק על לכתו של אבא,סיפר כמה אהב אותו,אמר שלא היה מסוגל להגיע ללווייה ולא יגיע לשבעה,אבל הוא רוצה להביע בפני באופן אישי את צערו העמוק.

סיפרתי לו שלפני הרבה שנים אבא ביקש ממני לא להזכיר לידו את היותו ניצול שואה ודב צחק צחוק מר וציין שאבא היה איש שהיה רגיש לזולת והוא אבא ניסה להגן עליו ,קצת חבל שהוא ציווה עליך לא לדבר איתי על זה,היו יכולות לנו שיחות מאוד מענינות על הנושא.

נפרדנו לשלום בשיחה הזאת,כמה שנים אחכ,דב חלה והלך לעולמו,כתבתי פוסט ארוך לזכרו בישראבלוג ותייגתי את בנו,אברי גלעד שהכרתי מעבודות משותפות שעשינו בקולנוע כדי שידע כמה אהבתי את דב אביו.ניצול השואה הפרטי שלי.

היחס שלי לשואה כמובן השתנה עם השנים,ביחד עם הזעזוע הנורא על מה שעשו הנאצים ליהודים בשואה התחיל לחלחל כעס גדול בשנים האחרונות על היחס המחפיר לו זוכים ניצולי השואה החיים בישראל.

בשנים האחרונות אני מעלה בכל יום שואה פוסט על הציניות הנוראה בה משתמשים הפוליטיקאים בישראל כשהם רוכבים על גבם של הניצולים,על ההזנחה הפושעת,על הדלות והעוני בהם חיים הניצולים ועל הגזל והעושק שנוקטות כל ממשלות ישראל בעיקר מאז שולט נתניהו שבציניות מבחילה משתמש ללא הפסקה בשואה,בלי קשר למציאות.

גם אתמול הופגן היחס הזה בנאומים בטקס שהופך להיות פוליטי מידי,דיקלומי מידי,כאילו כולם מתורגלים לומר את אותם דברים שנה אחר שנה בלי קשר למציאות חייהם של הניצולים החיים בנינו.

הנאצים ניסו להשמיד את העם היהודי,מדינת ישראל הורגת אותם לאט לאט.

אין תגובות:

פרסום תגובה