הסיפור הבא שאספר נכתב כבר בבלוג שלי בישרא וודאי חלק קראו אותו. אני מתכוון לכתוב טרילוגיה בת 3 סיפורים,בעקבות העובדה שהיום בני השלישי והצעיר שביניהם משתחרר בשעה טובה מצה"ל.
אוסיף ואומר שאחרי הטרילוגיה אכתוב פוסט נוסף שיוקדש לשירותו הצבאי של הצעיר ובו תובנות מתובנות שונות.
אז שנתחיל?
רק אומר שבשחרורו של בנצעיר (כמו ששדות היה כותב) אנחנו מסיימים את יחסינו עם המסגרת הזאת שהתחילו עת התגייסה בתנו הבכורה ביולי 2012.
כשהילדה התגייסה ביולי 2012 כאמור,לא היה לנו נסיון עם הצבא,היא אומנם עשתה טירונות צה"לית רגילה בניצנים בואכה אשקלון. 4 שבועות מחוץ לבית,אבל זו לא הייתה טירונות קרבית,לא הייתה לנו סיבה מיוחדת לדאגה כי באמת,מה כבר יכול לקרות בטירונות כזאת ובאמת פחות או יותר הכל הלך חלק והיא הוצבה בסיומה בפרקליטות הצבאית ביפו,זה בעיקר הרגיש כאילו היא היא עדיין גרה בבית ,יוצאת בבוקר ליחידה וחוזרת בערב.
אחרי כמה חודשים בפרקליטות היא בישרה לנו שיש לה שבועיים של מה שנקרא בט"ש.
מוציאים את אנשי המשרדים לתקופה של שבועיים לשמירה של יישוב או מתקן צבאי בשטח.
בסדר,מה כבר יכול לקרות,הילדה בחורה חברותית,יש לה פלאפון ואם תזדקק למשהו היא תיצור איתנו קשר.
אישתי זאת לדעת היא מסוג האמהות שיעשו הכל כשאחד מילדינו מבקש. גם אני כמובן,אבל אני חושב שקודם צריך לאפשר לילד להתמודד ,להציב גבול שאותו לא אעבור ואם כלו כל הקיצין להתגייס לסייע.
לה אין את העניין הזה:-)
וכך בערבו של היום הראשון של בתנו בבט"ש ,מגיע ממנה טלפון והיא מספרת בקול נבוך משהו שהיא נמצאת במדבר וקר שם והיא שכחה פירטי לבוש ושמיכה מהבית והיא לא יכולה לישון עם מה שהצבא סיפק לה במקום הזה והיא מבקשת שנבוא להביא לה...
שאלנו איפה את נמצאת,לקח זמן עד שהיא מצאה מישהו מהיחידה ההומוגנית שנשאר לתדרך את הקבוצה שהגיעה והיא אמרה שהיא נמצאת במעלה עקרבים.
היה לי כמובן כמו כל אזרח ותיק, שטיולים הוא לא הצד הפעיל אצלו ,מושג די קלוש איפה זה בדיוק מעלה עקרבים,זכרתי שזו הדרך הישנה לאילת ואחד הפיגועים הראשונים בו נרצחו אנשים קרו שם,בסביבות מעלה עקרבים בשנות ה50 של המאה הקודמת.
אמרנו לה שנגיע אליה למחרת בשעות אחר הצהריים המוקדמות ונביא לה את הפריטים שביקשה למרות שאני חשבתי שלנסוע עד לשם זה די מטורף וצריך לתת לה להתמודד.
כאילו מה,היחידה בה היא נמצאת לא תספק לה מעיל אם יהיה לה קר? לא יכולה להוסיף שמיכה להתכסות בה בלילה,אבל זוגתי הטובה לא ממש רואה בעיניים שאחד מהילדים נמצא במצוקה והיא תצא לעזרתו.
הגיע הבוקר שלמחרת,שנינו הלכנו לעבודתינו והתכנון היה כשאסיים את עבודתי בסביבות 11 בבוקר(הייתי דוור שמתחיל את יומו ב0400 להזכיר) אסע למקום עבודה של זוגתי ברמלה ומשם נמשיך למעלה עקרבים עם הציוד שהכנו מראש.תכנון אופטימי וחביב.
מה שקרה בפועל שהשכן שלנו ,דלת ממולנו נפטר לא עלינו באותו בוקר,זוגתי יצאה מהעבודה בסביבות 12 ובאה הבייתה והייתה לנו כוונה לנסוע לבית העלמין,להשתתף בלוויה של השכן ומבית העלמין לנסוע.
רק שההלווייה התעכבה והתחיל להיות די מאוחר,הווייז הראה שהנסיעה לוקחת כשעתיים לצד אחד והילדה הזהירה שהכביש שמוליך למתקן הספציפי בו היא הוצבה, היא דרך עפר לא מוארת וההמלצה של הצבא להגיע באור יום.
האמת שדי נכנסנו ללחץ,לא היה לנו נסיון בארועים כאלה( לא ידענו שנעשה נסיעות מהסוג הזה גם עם הבן האמצעי וגם עם הילד הצעיר שמשתחרר היום)
ולכן כשהחל מסע הלווייה באיחור מבחינתנו קצת לפני השעה 15:00,החלטנו לחתוך. עוד לפני שמסע ההלוויה נכנס לחלקת הקבר,נכנסנו לאוטו והתחלנו בנסיעה דרומה.
אני חוזר ומדגיש שאנחנו לא מסוג האנשים שמטיילים באופן מיוחד,ודאי לא למקומות כאלה ואנחנו נוסעים ונוסעים ועוברים את ב"ש והוויז לוקח אותנו לכיוון דימונה ומוריד אותנו מהכביש בצומת דימונה לכיוון ירוחם ואנחנו עושים תחרות מול השמש היורדת,התנועה באזור כבר מועטה ואתה רואה רק חול וחול,כשהשמש נעלמת לתוך ההערים הוויז מסמן לנו לפנות שמאלה לדרך עפר ואנחנו לבד לגמרי.
יש עדיין אור ודרך העפר לא מי יודע מה, ודאי לא מתאימה לאוטו משפחתי ואני מתפלל שהאוטו יחזיק מעמד ולא יהיה לנו פנצ'ר.
זוגתי בכלל בחרדות איומות כאילו אנחנו בגבול סוריה עירק בפעולה נועזת.
וממשיכים לנסוע ולא רואים שום מתקן.
כבר חושך מצריים מסביב ואנחנו ממשיכים לנסוע ואז מגיעים למזלג דרכים ואני מהמר על המזלג השמאלי ומתקדם בחושך בעלייה תלולה עוד כמאתיים מטר ופתאום רואים עמדת ש"ג.
עוצרים את הרכב,מתקרבים לשער,עומד שם חייל מנומנם שלא מבין מי אלה המשוגעים שנפלו עליו בחושך הזה אנחנו מבקשים ממנו שיקרא לילדה שתיקח מאיתנו את הדברים שהבאנו לה וכשהיא באה הוא אומר לה,תגידי השתגעת או משהו ? בשביל מה גררת את ההורים שלך עד לכאן,היית מבקשת היינו נותנים לך מה שחסר לך.😤
10 דקות היינו איתה בסך הכל,סובבנו את האוטו והפלגנו בחושך בחזרה הבייתה בידיעה ברורה שעשינו מעשה מטורף שספק אם נחזור עליו.
בדיעבד אספר שחזרנו עליו בצורה כזאת ואחרת עם 2 הבנים . זוגתי בנחישות האימהית האופיינית לה כל כך ואני שלא התכוונתי לתת לה לנסוע לבד לכל מיני מקומות שכוחי האל שאליהם נסענו בפעמים הבאות שעליהם אספר בנפרד.
אני בטוח אגב שלכל מי שיש או היה ילד בצבא חווה חוויות דומות שבראייה לאחור היו קצת מביכות בזמן אמת,אבל מה לא עושים בשביל הילדים שלנו...
אני סיימתי,תיהיו טובים
אוסיף ואומר שאחרי הטרילוגיה אכתוב פוסט נוסף שיוקדש לשירותו הצבאי של הצעיר ובו תובנות מתובנות שונות.
אז שנתחיל?
רק אומר שבשחרורו של בנצעיר (כמו ששדות היה כותב) אנחנו מסיימים את יחסינו עם המסגרת הזאת שהתחילו עת התגייסה בתנו הבכורה ביולי 2012.
כשהילדה התגייסה ביולי 2012 כאמור,לא היה לנו נסיון עם הצבא,היא אומנם עשתה טירונות צה"לית רגילה בניצנים בואכה אשקלון. 4 שבועות מחוץ לבית,אבל זו לא הייתה טירונות קרבית,לא הייתה לנו סיבה מיוחדת לדאגה כי באמת,מה כבר יכול לקרות בטירונות כזאת ובאמת פחות או יותר הכל הלך חלק והיא הוצבה בסיומה בפרקליטות הצבאית ביפו,זה בעיקר הרגיש כאילו היא היא עדיין גרה בבית ,יוצאת בבוקר ליחידה וחוזרת בערב.
אחרי כמה חודשים בפרקליטות היא בישרה לנו שיש לה שבועיים של מה שנקרא בט"ש.
מוציאים את אנשי המשרדים לתקופה של שבועיים לשמירה של יישוב או מתקן צבאי בשטח.
בסדר,מה כבר יכול לקרות,הילדה בחורה חברותית,יש לה פלאפון ואם תזדקק למשהו היא תיצור איתנו קשר.
אישתי זאת לדעת היא מסוג האמהות שיעשו הכל כשאחד מילדינו מבקש. גם אני כמובן,אבל אני חושב שקודם צריך לאפשר לילד להתמודד ,להציב גבול שאותו לא אעבור ואם כלו כל הקיצין להתגייס לסייע.
לה אין את העניין הזה:-)
וכך בערבו של היום הראשון של בתנו בבט"ש ,מגיע ממנה טלפון והיא מספרת בקול נבוך משהו שהיא נמצאת במדבר וקר שם והיא שכחה פירטי לבוש ושמיכה מהבית והיא לא יכולה לישון עם מה שהצבא סיפק לה במקום הזה והיא מבקשת שנבוא להביא לה...
שאלנו איפה את נמצאת,לקח זמן עד שהיא מצאה מישהו מהיחידה ההומוגנית שנשאר לתדרך את הקבוצה שהגיעה והיא אמרה שהיא נמצאת במעלה עקרבים.
היה לי כמובן כמו כל אזרח ותיק, שטיולים הוא לא הצד הפעיל אצלו ,מושג די קלוש איפה זה בדיוק מעלה עקרבים,זכרתי שזו הדרך הישנה לאילת ואחד הפיגועים הראשונים בו נרצחו אנשים קרו שם,בסביבות מעלה עקרבים בשנות ה50 של המאה הקודמת.
אמרנו לה שנגיע אליה למחרת בשעות אחר הצהריים המוקדמות ונביא לה את הפריטים שביקשה למרות שאני חשבתי שלנסוע עד לשם זה די מטורף וצריך לתת לה להתמודד.
כאילו מה,היחידה בה היא נמצאת לא תספק לה מעיל אם יהיה לה קר? לא יכולה להוסיף שמיכה להתכסות בה בלילה,אבל זוגתי הטובה לא ממש רואה בעיניים שאחד מהילדים נמצא במצוקה והיא תצא לעזרתו.
הגיע הבוקר שלמחרת,שנינו הלכנו לעבודתינו והתכנון היה כשאסיים את עבודתי בסביבות 11 בבוקר(הייתי דוור שמתחיל את יומו ב0400 להזכיר) אסע למקום עבודה של זוגתי ברמלה ומשם נמשיך למעלה עקרבים עם הציוד שהכנו מראש.תכנון אופטימי וחביב.
מה שקרה בפועל שהשכן שלנו ,דלת ממולנו נפטר לא עלינו באותו בוקר,זוגתי יצאה מהעבודה בסביבות 12 ובאה הבייתה והייתה לנו כוונה לנסוע לבית העלמין,להשתתף בלוויה של השכן ומבית העלמין לנסוע.
רק שההלווייה התעכבה והתחיל להיות די מאוחר,הווייז הראה שהנסיעה לוקחת כשעתיים לצד אחד והילדה הזהירה שהכביש שמוליך למתקן הספציפי בו היא הוצבה, היא דרך עפר לא מוארת וההמלצה של הצבא להגיע באור יום.
האמת שדי נכנסנו ללחץ,לא היה לנו נסיון בארועים כאלה( לא ידענו שנעשה נסיעות מהסוג הזה גם עם הבן האמצעי וגם עם הילד הצעיר שמשתחרר היום)
ולכן כשהחל מסע הלווייה באיחור מבחינתנו קצת לפני השעה 15:00,החלטנו לחתוך. עוד לפני שמסע ההלוויה נכנס לחלקת הקבר,נכנסנו לאוטו והתחלנו בנסיעה דרומה.
אני חוזר ומדגיש שאנחנו לא מסוג האנשים שמטיילים באופן מיוחד,ודאי לא למקומות כאלה ואנחנו נוסעים ונוסעים ועוברים את ב"ש והוויז לוקח אותנו לכיוון דימונה ומוריד אותנו מהכביש בצומת דימונה לכיוון ירוחם ואנחנו עושים תחרות מול השמש היורדת,התנועה באזור כבר מועטה ואתה רואה רק חול וחול,כשהשמש נעלמת לתוך ההערים הוויז מסמן לנו לפנות שמאלה לדרך עפר ואנחנו לבד לגמרי.
יש עדיין אור ודרך העפר לא מי יודע מה, ודאי לא מתאימה לאוטו משפחתי ואני מתפלל שהאוטו יחזיק מעמד ולא יהיה לנו פנצ'ר.
זוגתי בכלל בחרדות איומות כאילו אנחנו בגבול סוריה עירק בפעולה נועזת.
וממשיכים לנסוע ולא רואים שום מתקן.
כבר חושך מצריים מסביב ואנחנו ממשיכים לנסוע ואז מגיעים למזלג דרכים ואני מהמר על המזלג השמאלי ומתקדם בחושך בעלייה תלולה עוד כמאתיים מטר ופתאום רואים עמדת ש"ג.
עוצרים את הרכב,מתקרבים לשער,עומד שם חייל מנומנם שלא מבין מי אלה המשוגעים שנפלו עליו בחושך הזה אנחנו מבקשים ממנו שיקרא לילדה שתיקח מאיתנו את הדברים שהבאנו לה וכשהיא באה הוא אומר לה,תגידי השתגעת או משהו ? בשביל מה גררת את ההורים שלך עד לכאן,היית מבקשת היינו נותנים לך מה שחסר לך.😤
10 דקות היינו איתה בסך הכל,סובבנו את האוטו והפלגנו בחושך בחזרה הבייתה בידיעה ברורה שעשינו מעשה מטורף שספק אם נחזור עליו.
בדיעבד אספר שחזרנו עליו בצורה כזאת ואחרת עם 2 הבנים . זוגתי בנחישות האימהית האופיינית לה כל כך ואני שלא התכוונתי לתת לה לנסוע לבד לכל מיני מקומות שכוחי האל שאליהם נסענו בפעמים הבאות שעליהם אספר בנפרד.
אני בטוח אגב שלכל מי שיש או היה ילד בצבא חווה חוויות דומות שבראייה לאחור היו קצת מביכות בזמן אמת,אבל מה לא עושים בשביל הילדים שלנו...
אני סיימתי,תיהיו טובים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה